שני עמרים שכחה – עד שני עומרים זו שכחה, מעבר לכך זו כמות גדולה מדי ועליה אין ההלכה חלה. לפי פשוטם של דברים רצו חכמים למנוע מצב שבו אדם צריך להפריש כמות גדולה מדי, זאת מתוך ההנחה שכמות כה גדולה אינה נשכחת. בספרי מובא נימוק נוסף: " 'לא תשוב לקחתו' – כולו כאחד"25ספרי דברים רפג, עמ' 300, ומעינו במדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161, והירושלמי (יט ע"ג) כמדרש התנאים. , ובירושלמי נוסף "עומר ולא גדיש" (יט ע"ג). כלומר כמות גדולה יותר, כגון של שלושה עומרים, אינה בבחינת עומר. כל הדרשות הללו התכוונו לאותו רעיון: מצוות שכחה מתקיימת רק בכמות קטנה. נימוק זה מופיע בדברי תנאים להלן אך נסוב על עניין אחר, על גודל העומר. דומה, אפוא, שהתלמוד העתיק את הנימוק למקום חדש, וההתאמה למקומו החדש אינה מובנת.
ושלשה אינן שכחה – שלושה עומרים הם הגבול, ונחשבים לכמות גדולה מדי. בתוספתא מודגש "המובדלין זה מזה" (פ"ג ה"ה), וכן בהמשך. במשפט קצר זה התוספתא מציעה שינוי בהלכה וברעיון. עד עתה הוסברה המשנה בכמות הגדולה מכדי שכחה, וזה פשוטה של המשנה. אבל התוספתא מסִבה את המשנה לעניין של סימן. שני עומרים מובדלים הם סימן לכך שאין זו שכחה, אלא קיימת תכנית לאיסוף אחר ונוסף של העומרים. אבל אם שניהם מצויים זה ליד זה – זו שכחה, למרות הכמות הגדולה.
שני ציבורי זיתים – את הזיתים נקפו, כלומר היכו במכשיר על הענפים והשירו את הזיתים. על הרצפה הניחו שקים, ועליהם נפלו הגרעינים. את הגרעינים ערמו למצבור, ואותו העבירו בקופות לבית הבד. שני ציבורים כאלו הם כמות סבירה לשכחה, [ו]החרובין שכחה – כאילו כתיב "וחרובין"; ה"א הידיעה אינה במקומה והדבר רגיל בכתיב הארץ-ישראלי26אפשטיין, מבוא, עמ' 1252. , ושלשה אינן שכחה – מאותה סיבה.
שני חוצני פשתן שכחה – הפשתן היה גידול חשוב ביותר והתפשט בעיקר מהמאה השנייה ואילך. הפשתן הוא גידול גבעול שארכו 120-80 ס"מ, ובראשו תפרחת זרעים (איור 42-41). בקטיף שומטים (חותכים) את התפרחת ותולשים את הגבעול. הגבעולים התלושים הם ההוצנים, ואותם מביאים לברֵכת המשרה, ושלשה אינן שכחה – שוב זו כמות גדולה מדי. פשתן אינו חייב בפאה משום שאינו אוכל, אבל יש בפשתן זרעים והם משמשים כמאכל בשעת הדחק. הרא"ש מפרש, אפוא, שההוצנים כוללים את תפרחת הזרעים, אחרת לא יהיו חייבים בשכחה. עם זאת המשנה קשה: הרי בדרך כלל שומטים את תפרחת הזרעים לפני תלישת הפשתן, זאת כדי להוציא את הזרעים ולטפל בהם בנפרד. זאת ועוד. לזרעים היה ערך מועט, ומהמשנה משמע שדין שכחה חל על הפשתן כולו27ראו עוד תוס', פ"ב הי"ב, ממנה ניתן לסייע להצעתו של הרא"ש, אך אין שם הוכחה לה. .
עד כמה שידנו משגת אין במקורות שום עדות לכך שפשתן חייב בשכחה, שהרי דין שכחה כפאה ובשניהם מה שאינו אוכל פטור (לעיל פ"א מ"ד). קשה לפרש שמשנתנו חולקת על כלל בסיסי זה, וקשה לפרש שדין שכחה שונה מדין פאה. אולי לפנינו עדות לנוהג חסידות של החמרה בדין שכחה, שלא על פי ההלכה הרווחת.
שני גרגרים פרט ושלשה אינן פרט – פרט הוא המקבילה ללקט, אלא שלקט בדגנים ופרט בכרמים, שתי שיבלים לקט ושלש אינן לקט אילו כדברי בית הלל ועל כולם בית שמי אומרים שלשה לעניים – בית שמאי מחמירים על בעל השדה ואומרים ששלוש הם שכחה, וארבעה לבעל הבית – רק מארבעה פריטים ומעלה לא חל עליהם דין שכחה והם שייכים לבעל הבית. במדרש מסופר על רות המואביה שנהגה כבית הלל, וכמובן הדבר משקף את עמדתו של הדרשן בלבד (בבלי, שבת קיג ע"ב).
הפער בין הלקט והשכחה הוא גדול. בשכחה מדובר בשני עומרים ובנפח של סאתיים (20 ליטר – 15 ק"ג, להלן), ובלקט בשתי שיבולים. על כן דומה שהעיקרון המנחה לא היה כמותי אלא איכותי. אדם שוכח פריט אחד, ולכל היותר שניים, ולא יותר, ללא תלות בגודלם. ניתן היה לפרש שדברי בית שמאי משקפים התנהלות אופיינית לאנשים אמידים יותר, שעבורם רק שלוש שיבולים הן שכחה. ברם דומה שהפער הכלכלי בין שני הצדדים אינו מצדיק פרשנות זו.
מחלוקת זו מצטרפת למחלוקות נוספות בהלכות שיעורים המצויות בספרות התנאית: שווה פרוטה או שווה דינר בקידושי אישה (משנה, קידושין פ"א מ"א); שאור כזית וחמץ ככותבת, או שניהם כזית (משנה, ביצה פ"א מ"א); כמות המצויה מחלקי המת על מנת לטמא טומאת אוהלים (משנה, אהלות פ"ב מ"ב); כמות מים שאובין במקווה טהרה (משנה, עדויות פ"א מ"ג) ומקומות אחרים. בדיונים המפורטים בכל אחד מהם מתברר שמסורת ההלכה חלוקה לא רק בנושא גופו אלא לעתים גם בייחוס העמדות לחכמים הבודדים או לאסכולות הנידונות28ראו דיוננו לכל אחד מן המקרים המפורטים בנפרד. . מאידך גיסא, כולם מהווים כמובן בסיס לדיונים הלכה למעשה, אך דומה שראשיתם והורתם כסמל המשקף את עמדתו העקרונית של הפוסק. המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, אם כן, אינן משקפות בהכרח שאלות כלכליות אלא מהוות הסמלה למהותו, ולא רק לכמותו, של השיעור הנדרש. במסורת ההלכתית הפכה הכמות לנושא העיקרי בשיח, ולהערכתנו יש לתת משקל כבד דווקא לשאלת הסמל שבשיעורים, כפי שהדברים גם מתבררים בראשיתה של המסכת כשהמשנה פותחת בדברים שאין להם שיעור וממשיכה בדיונים מפורטים של קביעת שיעורים29ראו דיוננו בפ"א מ"א-מ"ב. .