כאמור, משנה ד מסבירה את המשפט הפותח במשנה ג והיא כעין משנה-תוספתא לתנא קמא שם18ראו ויס, משנה תוספתא. .
אילו הן ראשי שורות – השאלה שהמשנה עוסקת בה היא מתי ייחשב עומר בשדה לנשכח, הרי ייתכן שבעל השדה מתכוון לאסוף אותו בהמשך וכלל לא שכחו. הבעיה חריפה במיוחד בשדה שאין בו שורות מסודרות, ואין לו התחלה וסוף מוגדרים.
שניים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום – בשדה שורות מסודרות, ולשם דוגמה יש בשדה שורה של עשרים עומרים. האוספים מתחילים באמצע השורה, האחד מהעומר האחד עשר צפונה והשני מהעומר התשיעי דרומה, וכך נותר העומר העשירי במקומו.
שכחו לפניהם – את העומרים השנים עשר והשמיני, ולאחריהם – העומר העשירי, שלפניהם שכחה – שהרי זה המקרה הרגיל של שכחה, אדם אמור היה לאסוף את העומר ושכחו, ושלאחריהם אינו שכחה – העומר העשירי לא נשכח, אלא הושאר בכוונה והאוספים מתעתדים לעבור באמצע השדה ולקחת את כל העומרים שבקו האמצע. מקרה זה נקרא "העומר שכנגדו מוכיח", משום שהשורה הסמוכה מוכיחה האם העומר הושאר בכוונה או לא. אם העומר האמצעי הושאר, הרי שכך ינהגו גם בשורה הבאה, ובמרכז השדה תיווצר שורה של עומרים לרוחב השדה (מזרח-מערב). הוא הדין במקרה הבא: יחיד שהיתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה – היחיד התחיל מראש השורה, אך השאיר את העומר הראשון בכוונה כדי לאסוף בבת אחת את כל העומרים שבמסגרת השדה. "לפניו" כאן משמעו העומר הראשון שהושאר בכוונה, שלאחריו שכחה מפני שהוא בל תשוב19כך גם ב- ג7, ז. בשאר עדי הנוסח: "בבל תשוב". – בבחינת המקרה שהכתוב אומר עליו "לא תשוב לקחתו" (דברים כד יט). המשנה מצטטת את הפסוק כאילו היה מנוסח "בל תשוב לקחתו", ואילו בנוסח המסורה "לא תשוב". דומה שאין לפנינו בהכרח עדות לנוסח שונה במקצת של התורה, אלא לרשלנות של המעתיקים שלא הקפידו על הכתיב המקראי. ייתכן שמקור השינוי בהשמטה של האות אל"ף ממילת השלילה המקראית "לא", וכיוון ש"בל" הייתה כשלעצמה מילה מקובלת לשלילה הפך נוסח ההלכה ל"בל תשוב". נוסח זה הוא לשון ההלכה בשכחה במשנתנו להלן ובכל ספרות ההלכה, וניכרת בו ה"השתלטות" של לשון חכמים על לשון המקרא.
זה הכלל כל שהוא בל תשוב שכחה – כלומר הפסוק חל על מי שתכנן לאסוף את העומר ושכחו, וכל שאינו בל תשוב אינו שכחה – אם לא היה כאן מקרה של שכחה, ושל צורך לחזור, משום שזה היה התכנון המקורי של האיסוף – אין דין שכחה חל עליו. בכל המקרים הללו ה"עומר שכנגדו מוכיח", השורות הסמוכות מוכיחות האם זו צורת האיסוף המתוכננת או שכחה.
צורת איסוף זו שמשאירים בה את העומר הראשון אינה מקרית. השדה אינו מסודר, וקיים חשש שמא קצה השדה יישכח. על כן האוסף מרכז את כל העומרים מכל השדה, ולבסוף סורק את המסגרת החיצונית בצורה מסודרת ומרכז את כל העומרים שבה.
פירשנו כדעת הרמב"ם, ועמו סיעת מפרשים. אבל הרש"ס הקשה על פירוש זה סדרת קושיות ארוכה, ועיקר טענתו היא שאין צורך בנימוק זה של "העומר שכנגדו מוכיח", הרי די בהסבר שאינו ב"בל תשוב". על כן פירש שלפנינו שתי הלכות שונות, "ראשי שורות" לחוד ו"עומר כנגדו" לחוד. "עומר כנגדו" הוא מצב שבו אוסף העומרים לאורך השורות משאיר עומר מסוים על מנת לאספו כשורה לרוחב השדה, ואז העומר בשורה השנייה מוכיח, ו"ראשי שורות" הם העומרים שהושארו לצד הגדר או הגפה, ושלושה מקרים לפנינו, ובכולם מודים בית הלל שאינו שכחה. מכל מקום, מהתוספתא (פ"ג ה"ד) ברור שאין הפירוש כרש"ס. שם מופיע ההסבר "העומר שכנגדו מוכיח כיצד?", ומופיע ההסבר של משנתנו פחות או יותר. אם כן, אין זה מקרה בפני עצמו אלא ניסוח שונה של הכלל בדבר ראשי שורות. להלן נחזור לפירוש זה במסגרת הדיון במבנה השורה.
לדעתנו לא פתר הרש"ס את בעיית המבנה, והקושיות של הרש"ס אינן מכריעות. העומר כנגדו הוא ההוכחה בשטח שאכן לפנינו מצב של "ראשי שורות שהושארו בשדה"; הרי הפועלים עובדים בשדה ובעל הבית צריך לדעת האם לפניו שכחה או לא, והוא זקוק לאמת מידה שתקבע האם העומר הזה נשכח או לא. אמת המידה החיצונית נדרשת גם לעוברי אורח ולעניים הרוצים לדעת האם אכן אין זו שכחה, או שהעומרים הללו הם של העניים. אשר לצד ההלכתי, עומר שנותר במקום שבו נקצר הוא עומר רגיל, גם אם מקום קצירתו ליד הגדר. העומר שהוא סמוך לגפה הוא עומר שהונח שם, ולא עומר שנותר במקום קצירתו. אם עומר שנותר במקום קצירתו ליד הגפה אינו שכחה (לדעת הכול – מ"ג), קל וחומר עומר שהונח ליד הגפה בכוונה. אבל במ"ב יש מחלוקת על עומר זה, אי לכך נקטנו בדרך שפירשנו.
השאלה העיקרית במשנתנו היא למה התחיל העורך לעסוק בראשי השורות, עבר לנושא אחר (העומר שהחזיק בו) וחזר לעניין ראשי השורות (סדר של א, ב, א). לפי הסברנו השאלה קשה עוד יותר, שהרי הוא התחיל במחלוקת בית שמאי ובית הלל, המשיך בראשי השורות, חזר למחלוקת, ושוב חזר לראשי השורות (סדר של א, ב, א, ב). שאלה זו הטרידה פרשנים ראשונים, וכבר הרמב"ם העיר על כך שהסדר צריך היה להיות שונה ולא הציע פתרון לסדר הקיים. הרחיב בכך הרש"ס שהציע פתרונות מספר ובעיקר הביא את דבריו של הראב"ד20הראב"ד למתנות עניים פ"ה הי"א. . הפרשנים בחריפותם ניסו ליצור מהנושאים הראשונים רצף הגיוני. הרש"ס שהבאנו לעיל העמיד את המשפט "ראשי השורות" כאילו היה המשך מחלוקת בית הלל ובית שמאי, וכבר ראינו את הקושי הפנימי שבפירוש. הראב"ד ניסה להעמיד את המשנה כאילו כללה ניסוחים מופשטים, עומרים שיש בהם "חד לטיבותא" (נימוק אחד לכך שאינם שכחה) או "תרי לטיבותא" (שני נימוקים לכך), אך ההסבר מאולץ. הוא יוצר אולי רצף הלכתי, אבל לא רצף סגנוני. אנו פירשנו בדרך שהעלה בעל מלאכת שלמה: "ואילו היה לנו כח להפוך רישא לסיפא וסיפא לרישא על דרך שרגיל בבבלי לומר איפוך בכמה דוכתי (בכמה מקומות) הוה ניחא. אבל אנו אין לנו כח לעשות כן". בעל מלאכת שלמה מסרב לבחור בנתיב הפרשני הסביר בעיניו, משום ש"אין לו כח". בכך טמון ההבדל בין פרשן מסורתי חריף וגאוני כבעל מלאכת שלמה לבין חוקר בן זמננו המציע את אשר זכה להבין מכוחו של החונן לאדם דעת. אנו מהלכים בדרכו של הרמב"ם שתבע להעדיף את הפירוש ששכלו של אדם הולך בו: "כל שלא חס על כבוד קונו" (משנה, חגיגה פ"ג מ"ב) – מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם"21פירוש הרמב"ם למשנה חגיגה שם. . אנו מציעים, לא בלי היסוס, להפוך את סדר המשנה ולשנות את הסיפא לפני הרישא. היפוכים מעין אלו הם תופעה מקובלת; לעתים מצויים בכתבי היד שינויים של סדר הפסקאות במשנה או של סדר המשניות בפרק, ואף של סדר הפרקים22אפשטיין, מבוא, עמ' 1002; להלן פ"ז מ"ג-מ"ד, מ"ו ומ"ז הן דוגמה לכך. ראו עוד שם, עמ' 592-589. . ניתן אפוא לפתור את שינוי סדר המשפטים כשיבוש, אך דומה שבכך אנו מקלים ראש במלאכתנו, ולשינוי הסדר יש טעם כלשהו.
במשנת שבת פ"ו מ"א מצינו בעיה דומה, ושם נציע כפתרון אפשרי שעמדה לפני מסדר המשנה משנה קדומה כתובה בשני טורים, כך: א ב
ג ד
העורך העתיק אותה שלא לפי סדרה המקורי וקרא אותה כך: א, ג, ב, ד. לכאורה גם אצלנו אירעה תופעה דומה, אלא שנראה שבמשנתנו פעל גורם אחר23שני ההסברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אף שלשניהם מצינו מקבילות בעריכת המשנה. . הצבענו על הדמיון בין משנתנו והתוספתא שלה לבין משנת פסחים פ"ב והתוספתא שלה. אמרנו גם שהעיצוב של משנה אחת הושפע מהשנייה. הווה אומר שלפני העורך היו שתי מסורות דומות במידת מה, והוא עיצב את סגנונן כך שתהיינה זהות. לשם כך קטע את המסורת על מחלוקת בית שמאי ובית הלל. כך יצר כאילו המחלוקת היא על עומרים בלתי מזוהים, ובמסגרת זו מובנת גם שאלתו של רבי אלעאי והתשובה עליה. לו הציג את כל המחלוקת כפי שעמדה לפניו במשנה הקדומה (מ"ב והחצי השני של מ"ד) לא היה מקום לשאלתו של רבי אלעאי, שכן הגדרת העומרים הייתה ברורה. מסיבה זו, ובמודע, קטע העורך את מ"ב על ידי עניין חדש ודומה (ראשי עומרים), ולאחר מכן חזר והביא את סוף המסורת על מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
דומה שהמקבילות התנאיות מחזקות את פירושנו. משנתנו חוזרת בספרי כלשונה. לאחר שהוכחנו שסידור המשנה אינו "הגיוני" ומובן רק על רקע התפתחות עריכת המשנה, הרי שנראה שהספרי השתמש במשנתנו הערוכה כמות שהיא (ספרי דברים, רפ"ג, עמ' 300). לעומתו במדרש תנאים לדברים מקבילה חלקית למשנתנו, אך רק החלק העוסק בראשי שורות (וללא המשפט "העומר שכנגדו יוכיח"), ללמדך שזו הייתה מסורת הלכתית כשלעצמה ששובצה במשנתנו (מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161). המדרש אינו מצטט את המשנה אלא נוקט במשנה הקדומה שבה השתמשה גם משנתנו. כאמור, אותה הלכה מצוטטת בתוספתא אך מופיע רק המשפט "העומר שכנגדו מוכיח"; המשנה ליקטה את שתי הקביעות למכלול אחד, אף שיש בכך כפילות מסוימת ועליה עמד כאמור הרש"ס. בכך הצגנו פירוש שלם ומלא למשנה. אגב אורחא הבחנו בדרך שבה נקטו עורכי המשנה בבואם למסור מסורות קדומות, כגון מחלוקות בית הלל ובית שמאי. העורך צירף מחלוקות שונות או מסורות שונות ויצק אותן למסורת אחת, וללא הבנת שלבי העריכה אנו מתחבטים בהבנת המסורת24בדרך דומה יש להבין את סידור המשניות בגיטין פ"ו מ"ה-מ"ו, וראו דיוננו שם. .