העומר שהוא סמוך לגפה – הגפה נזכרת במקורות מספר יחד עם הגדר, על כן היו שפירשו שגפה היא כגדר (הר"ש, למשל, ובעקבותיו פרשנים אחרים, פירשו שזו גדר ללא טיט). עם זאת הגפה אינה גדר רגילה, שהרי במקורות אחדים היא מופיעה ברשימה עם הגדר ומשמע שהיא דומה לה, אך אינה זהה (כגון משנה, כלאים פ"ב מ"ח). משנתנו מקבילה במיוחד למשנה בבבא מציעא (פ"ב מ"ג) שבה נקבע שמה שנמצא אחרי הגפה ואחרי הגדר אין לו דין אבדה, ולמעשה זו אותה הלכה, ומשנת בבא מציעא מצטרפת למשניות המהלכות בשיטת בית שמאי.
גפה – באה מלשון "אגף" או "אגוף" (ראו פירושנו לפסחים פ"ז מי"ב) שמשמעו צד הפתח9בעל מלאכת שלמה בעקבות הרמב"ם פירש שער, ולא ברור מהו, לפי פירוש זה, הרקע הרֵאלי למשנה שבמסכת כלאים. . לדעתנו הגפה היא מדרגה בנויה, "טרסה" בשפת החקלאות הערבית המסורתית. חקלאים שרצו לשמור חפץ הניחו אותו בצדה ולא באמצע השדה.
ולגדיש – הגדיש הוא ערמת העומרים. עומר זה מיוחד בכך שאינו בגדיש אלא לצדו, ומשמע שהונח במכוון, ולבקר – למקום שבו חונה הבקר.
ולכילים – ברוב עדי הנוסח "כלים", כלומר בית הכלים, שהוא מחסן כלי העבודה. בלשון חכמים "כלים" הם בדרך כלל בגדים, אך גם כלי עבודה, ואולי גם כאן הכוונה לערמת הבגדים. העובדים מגיעים לשדה בבוקר כשעדיין קר בחוץ, ובמשך העבודה משילים מעצמם חלק מהבגדים ועורמים אותם לערמה בצד השדה; עומר המונח לידה אינו שכחה אלא הונח במכוון. בכל המקרים הללו העומר הונח במכוון בצד, ועל כן אין חלים עליו דיני שכחה.
בעל מלאכת שלמה מסביר שבשני המקרים הכוונה למבנה: "בית הבקר" ו"בית הכלים". ניתן להסביר את המשנה גם בבקר ובכלים עצמם, אלא שהבקר אינו קבוע, ולפירושו של בעל מלאכת שלמה עדיפות.
ושכחו בית שמי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה10כך בכל הנוסחאות, אבל ראו דברי הר"ש המציע להחליף את דעות הבתים. מן הראוי להדגיש שבכמה ממחלוקות בית שמאי ובית הלל מוצעות מסורות שונות בדבר מה אמר כל צד, וראו עוד להלן פ"ז מ"א. – המשנה מנוסחת באופן כללי, וניתן היה להבינה כאילו היא חלה על כל המקרים. ברם, מן המקבילות אנו שומעים שעל כך נסובה מחלוקת: "אמר רבי אלעאי, שאלתי את רבי יהושע על אילו עומרין נחלקו בית שמיי, אמר לי התורה הזאת על אילו העומרין הסמוך לגפא, ולגדיש, לבקר, ולכלים ושכחו, וכשבאתי ושאלתי את רבי ליעזר, אמר לי מודים באילו שאין שכחה11בירושלמי "ששכחו שכחה". ברור שחילופי נוסח לפנינו, ונוסח הירושלמי סביר הרבה יותר. הרמב"ם מצטט פעם את התוספתא ופעם את הירושלמי (בהלכות מתנות עניים פ"ה הי"א ובפירוש המשנה), וראו הדיון אצל מפרשי הרמב"ם, כולל ליברמן, שנלאו מלפרש את שתי הדעות. ברם ברור שחילוף נוסח לפנינו, ואחת הנוסחאות שגויה. אפשטיין קישר חילוף זה לחילוף בין דעות בית שמאי ובית הלל במשנה א, והדבר אפשרי וסביר. . על מה נחלקו? על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ונתנו בצד גדר ושכחו, שבית שמאי אומרים אין שכחה מפני שזכה בו, ובית הלל אומרים שכחה, וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי לעזר בן עזריה אמר לי התורה אילו דברים נאמרו מסיני" (תוס', פ"ג ה"ב; ירו', יט ע"ב-ע"ג).
רבי אלעאי היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר, אך כנראה למד גם אצל רבי אלעזר בן עזריה. הוא מכיר את המחלוקת כשהיא מנוסחת באופן כללי, ושואל על מה היא נסבה. רבי יהושע עונה לו שמדובר על כל העומרים, ולמעשה משנתנו היא כרבי יהושע. ברם רבי אליעזר מכיר מסורת שונה שלפיה המחלוקת היא רק על עומר שכבר היה בידו להובילו לעיר, והניחו בצד הדרך או הגפה. הנימוק ההלכתי הוא שהיה כבר בידו, ועל כן אינו שכחה, בבחינת "זכור ולבסוף שכוח"12מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161; בבלי, בבא מציעא יא ע"א. . נימוק דרשני זה נאמר על משנה קודמת העוסקת בבעל הבית הזוכר אלומה שהפועלים שכחוה (לעיל פ"ה מ"ז). הסבתו של נימוק זה למשנתנו היא כנראה חידושו או מסורתו של רבי אליעזר.
מכל מקום, רבי אלעזר בן עזריה אישר את הפרשנות ואומר כי זו "הלכה למשה מסיני". איננו יודעים איזו פרשנות אישר רבי אלעזר בן עזריה, ואם אכן אישר את דעתו של רבי אליעזר הרי שעורך המשנה לא התרשם מאישור זה, וסתם את המשנה שלא כדבריו.
הביטוי "הלכה למשה מסיני" בהקשר זה אינו תיאור עובדתי-היסטורי. לא ייתכן שלמישהו יש מסורת מסיני על פרשנות לדברי בית שמאי ובית הלל, ולא ייתכן שהמסורת תוקדם לימי שני הבתים. יתר על כן, וכי מניין לרבי אלעזר בן עזריה מסורת שרבותיו אינם מכירים? כפי שעולה גם ממקורות מקבילים, בלשון תנאים "הלכה למשה מסיני" היא אמת דתית (תאולוגית), בבחינת הצהרה שהדברים הם אמת לאמִתה. ההלכה קשורה למשה מסיני לא מבחינה היסטורית אלא מבחינת הקשר הדתי הפנימי של הדברים. המסורת שבה אנו עוסקים היא אחת הראיות המובהקות לתפיסה זאת13ראו ספראי, הלכה למשה מסיני. .
מסורת הדומה מבחינת עיצובה למשנתנו היא משנת פסחים פ"ב מ"ה. המשנה מנוסחת סתמית, רבי אלעאי שאל את רבי יהושע ורבי אליעזר, ורבי אלעזר בן עזריה אישר את הסבר המחלוקת ואמר שזו מסורת הלכה למשה מסיני14ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"ה; תוס', חלה פ"א ה"ו; בבלי, פסחים לח ע"ב. . יש להניח כי מסורת אחת השפיעה על עיצובה הספרותי של המסורת השנייה, אך לכאורה קשה להצביע על מסורת אחת שהיא "מקורית יותר". כפי שנראה להלן, הערה זו בדבר העיצוב הצורני של המשניות היא המפתח להבנת ההמשך. לדעתנו משנת פסחים הייתה המודל לעיצוב החיצוני של משנתנו, ונוכיח זאת בהמשך.
כפי שנראה להלן גם משנה ג ממשיכה לעסוק באותו נושא של שכחת העומרים.