הקוצר בלילה – קציר לילי הוא כמובן יעיל פחות מקציר ביום. הוא נעשה בעיקר כאשר יש צורך בקציר מהיר; בלילה הרוחות נחלשות, דבר המקל על הקציר, ובתקופת שרב הלילה קריר יותר, וכמובן בשעת סכנה עשוי קציר בחשכה להיות בטוח יותר. לעתים נדרש קציר בלילה על מנת להקדים את השתבלות החיטים. קציר לילי הוא עבודת חירום ועל פי רוב הוא שיטתי פחות, והבעל מתעתד לחזור לשדה לאסוף את אשר נותר. שוב היה מקום להעלות כאן את הנימוק "מפני שעתיד לבחן"; והמעמר – הירושלמי מסביר "כיני מתניתא... המעמר בלילה" (יט ע"ד), ובתוספתא: "המעמר מפני דלוקה (דלֵקה)... אין להן שכחה" (פ"ג ה"ח). אין להוכיח מכאן כי כך הבינה התוספתא את המשנה אלא להפך, מעמר בלילה יש לו שכחה והמעמר מפני דלֵקה אין לו שכחה, ולפי פשוטם של דברים הכוונה למעמר בלילה, והסומה – בדרך כלל העיוור אינו יוצא לעבודה בשדה, אבל לקראת הקציר נעשה גיוס מרבי של כל כוחות העבודה כולל העיוור שנתנו לו, מן הסתם, גִזרה ברורה.
יש לו שכחה – על היבול חל דין שכחה. יש להניח שבעל הבית יעקוב אחרי העיוור, ובלילה ניתן להבחין באלומות ובשיבולים.
אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס – אם הקציר סלקטיבי והבעל מתכוון לאסוף רק את היבול הגס, רק פרות גדולים או כל חלוקה אחרת, אין לו שכחה – שהרי הוא מתעתד לחזור לשדה. המשנה אינה אומרת האם אין שכחה בשדה כלל ועיקר או שמא אין שכחה רק ליבול ה"דק". בירושלמי נאמר "אפילו דקין אין להן שכחה" (יט ע"ד), כך בכתב יד ליידן ובכתב יד רומי ללא שינוי. הנוסחה "אפילו..." קשה, וצריך להיות או "(גם) דקין אין להן שכחה" או "אפילו גסין אין להן שכחה". ר' יהוסף אשכנזי הגיה לנוסחה השנייה, ומשמע שלפניו הייתה הנוסחה הכתובה אצלנו. בעל מלאכת שלמה עצמו מצדד בתיקון. מכל מקום, פשט המשנה הוא שכל הקציר בשדה אינו קציר סופי, והרי הוא כעץ תאנה שהבעל החליט לבצע בו קטיף סלקטיבי ובטל דין שכחה מהשדה.
אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שכח אני אטול – זו החלטה והצהרה שהוא מתכוון לשכוח ולחזור ולאסוף את מה ששכח, יש לו שכחה – כי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה (משנה, כתובות פ"ט מ"א; בבא מציעא פ"ז מי"א). התורה ציוותה שבאסיף רגיל יהיה דין שכחה, ואדם פרטי אינו יכול להתנות בניגוד לכך. הגבלה זו היא בעיקרה מוסרית; מן הסתם לא ניתן לאכוף אותה בבית הדין, אך היא מעצבת נורמה מוסרית וכתוצאה מכך הנעה פנימית או לחץ חברתי משמעותי לשמור את דבר ה'.