Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Peah 5:8

לפי הכלל בהמשך, כל המעמר (אוסף את העומרים – האלומות) עימור סופי יש לו שכחה, כלומר על מה ששכח חל דין שכחה. אבל אם זה עימור ביניים, שלב בארגון היבול ולא עימור סופי, אין לו שכחה. מדובר, אפוא, בדרך שונה במקצת לארגון הקציר, ובה האלומות עוברות שלב איסוף נוסף. הכלל ברור, אפוא, אך הדוגמאות יש שאינן נהירות לנו.

המעמר לכובעות ולכומסות [ו]לחררה [ו]לעמרים אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה – כל המשפט מופיע גם במדרש התנאים לספר דברים (כד יט, עמ' 161). כובעות הוא צורת הרבים של כובע, אבל עימור לכובעות אינו מוכר ממקורות אחרים. חלק מהפרשנים הסבירו שהכוונה למי שמארגן אלומה כדי שתשמש לו ככובע³⁷כך, למשל, הרא"ש מסביר שכובעות הן שיבולים המיתמרות מעל הראש, וכומסאות הן כאשר השיבולים נכפות. . אמנם עצם התופעה מוכר. הקציר מתבצע בחודשי הקיץ והחום הרב קופח על ראשי העובדים, על כן היו שלקחו מעט גבעולים ויצרו מהם כובע. כעין זה מסופר בבראשית רבה: "רבי פנחס בשם רבי חנן דציפורין אמר: עובדא הוה בחד גבר, דהוה קאים למחצד בהדא בקעת בי טרפא. חמא חד עשב, וליקט יתיה ועבדיה כלילא לראשיה, אזלא חד חויא, ומחא יתיה וקטיל יתיה..." (בראשית רבה, י ז, עמ' 80 – מעשה היה באיש אחד שהיה קוצר בבקעת בית טרפה [נטופה?] ראה עשב אחד וליקט אותו ועשה זר על ראשו. הלך [נכנס] בו [בזר] נחש אחד, והיכה בו [האיש] והרגו). איש זה קצר והכין לעצמו זר מעשבים כדי להצל על ראשו. אם כן, עשיית מעין כובע משיבולים אפשרית, אבל אינה מתאימה למשנתנו. אצלנו מדובר בשיטה להכנת עומרים, ולא בהכנת כובע בודד. הפתרון המוצע למשנה אפשרי אולי מבחינה רֵאלית, אך אינו מתאים מבחינה הלכתית.

הירושלמי מסביר את משנתנו כך: "רבי יונה אמר מן לעיל, כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו. לכומסות – רבי אבינא אמר מן לרע, כמה דתימר הלא הוא כמוס עמדי" (יט ע"א – רבי יונה אמר מלמעלה, כמו שנאמר וכובע נחושת על ראשו. לכומסאות – רבי אבינא אמר מלמטה, כמו שנאמר...). פליקס הציע ש"לכובעות" משמעו העמדת העומרים כשראשם למעלה כדי שיתייבשו בשמש, ו"לכומסאות" משמעו העמדתם כשראשם למטה כדי שלא יתייבשו³⁸פליקס, חקלאות, עמ' 214-213. . הרמב"ם מפרש ברוח דומה ש"כובעות" הוא עימור זמני על גבי הקרקע ו"כומסאות" הוא עימור זמני בחפירה, וחררה כגלגל הנזכרת להלן היא עימור זמני בערמות עגולות. הסברים אלו מתאימים מבחינה הלכתית ומילולית, אף שאין להם מקבילות. מי שהציע ש"כובעות" הוא הכנת כיסוי לראש הכיר את הירושלמי והתבסס עליו. בדרך זו אף פורש ש"כומסאות" משמעו הכנת עומרים כבידוד לרגליים, וההסבר אינו סביר, ושוב אין זו שיטה להכנת אלומות אלא שימוש באלומה אחת לכל היותר (איור 39).

יהיה הפירוש אשר יהיה, כל הצורות הללו של האלומות הן כנראה צורות ביניים לייבוש התבואה, או למניעת התייבשותה, ובשלב הסופי של הקציר מעבירים את האלומות הללו לערימת הגדיש המסודרת.

אשר לחררה – הירושלמי מפרש את המילה כ"גלגל לעומרין", ואפשרות אחת היא שהכוונה לאלומה שצורתה כעוגה עגולה, או אולי לערמה בצורת גליל³⁹שם, עמ' 214. . הרש"ס בעדות מעניינת במיוחד אומר: "לאחר שבאתי לארץ ישראל ת"ל (תבנה לעולם) הבנתי הענין הזה, והוא שעושין משבולים כלי שטוח גדול כמין חררה גדולה להוליך בו חררות לתנור גדול כמו גלגל וקורין טבאקי". לא ירדנו לסוף פירושו. ייתכן שלדעתו חררה היא מעין סל שקולעים מהשיבולים, או שמניחים את השיבולים במעין סל במקום לאגדם לאלומה. הובלת האלומות הללו לתנור נועדה אולי להכין מהן קלי.

המונח "חררה" מופיע בהקשר נוסף. ברור למדי שזו עוגה או לחם הנאפה על גחלים, וממילא צורתו החיצונית מאוסה למדי⁴⁰ראו פירושנו לשבת פ"א מ"י; תוס', פט"ז ה"י ומקורות רבים נוספים. . על כן החררה מופיעה כדוגמה למאפה שרוף: "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא – אמר רבי אלעזר: שנשתנו פניו כחררה" (בבלי, סוטה לה ע"א). החררה לא החמיצה לגמרי, והיא בשלב ביניים בין לחם ומצה. כך מפרשים חז"ל שהעוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים היו חררה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, פרשה יד, עמ' 49), וממקור זה ניתן אולי גם ללמוד שהחררה הרגילה עשויה משעורים. החררה נזכרת גם כלחם המתאים לבהמות או לכלבים: "הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש" (משנה, בבא קמא פ"ב מ"ג), וכן "עבדיה מיניה חררא לכלבא" (פסיקתא רבתי, יח, עמ' צג). שורש המילה קשור אולי למילה הערבית "חרר", שמשמעו לשרוף.

החררה היא, אפוא, הלחם שאופים בשדה. בתקופת הקציר מקובל היה שישנים בשדה, ומזג האוויר החם בארץ בעונת הקציר אִפשר זאת. אם כן, מעמר לחררה הוא אולי פשוט מי שאוסף אלומות אחדות כדי להכין מהן חררה או חררות לעובדים. אמנם הוא דש את החיטה, וזה כאילו גמר מלאכה, אך אין זה איסוף שיטתי של האלומות אלא ליקוט מקרי מכל הבא ליד. כן יוצא מהתוספתא: "רבי יהודה אומר העושה כל שדהו עומרים מעמר להן כמעמר לגדיש, חררה בגדיש" (תוס', פ"ג ה"א). הצירוף "חררה בגדיש" הוא קיצור של המשפט כולו – מעמר לחררה בגדיש – כלומר מעמר כדי לאפות חררה בגדיש. הביטוי של הירושלמי "גלגל לעומרין" משמעו אולי אפיית העומרין; המונח "לגלגל" בהקשר דומה מופיע במקומות אחרים במשמעות של גלגול העיסה או גלגול מאכל כדי שיתבשל⁴¹משנה, שבת פ"ג מ"ג וראו פירושנו לה; חלה פ"ג מ"א ועוד. כך פירש הרא"ש למשנתנו את הירושלמי והוסיף: "ולא ישר בעיני פירוש זה דאין דרך לעמר לצורך הדברים האלה". זה מקרה נדיר שראשון מתיר לעצמו לבקר את פירוש הירושלמי באופן ישיר. . מהר"י מלכי צדק פירש שחררה היא שרֵפה, והכוונה למי שמעמר מפני השרפה⁴²עימור מפני השרֵפה הוא עימור זמני ולכן אין דין שכחה חל עליו. . דין זה מצוי בתוספתא (פ"ג מ"ח), ומהר"י מלכי צדק הניח שהתוספתא היא נוסח אחר של משנתנו. חררה היא פת הנשרפת, ומכאן פירושו. יש לומר שבתוספתא נזכר אמנם דין המעמר מפני הדלֵקה, אבל אין הוא קשור למשנתנו. בתוספתא למשנתנו נאמר רק "חררה בגדיש" (צריך להיות "חררה כגדיש"). אם כן התוספתא חולקת על משנתנו, שכן במשנה דין מעמר לחררה שונה מדין מעמר לגדיש, ואילו בתוספתא חררה דינה כגדיש. מכל מקום, לדעתנו "דין חררה" אינו דין המעמר מפני הדלקה אלא דין המעמר להכנת פת חררה בשדה.

המעמיר לגדיש יש לו שכחה [זה] – נמחק בקו, ממנו ולגורן אין לו שכחה – זה הסיכום של הפרטים הקודמים, וראו להלן, זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה – אם איסוף האלומות הוא לגורן, שבה דשים את החיטים, זהו איסוף סופי, ומה שנשכח יש לו דין שכחה, ממנו ולגורן אין לו שכחה – אם האיסוף הוא לתחנת ביניים נוספת, אין זה איסוף ולאלומות הנשכחות אין דין שכחה.

מקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה – זהו ניסוח מקביל. אם האלומות מובלות למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה, ואם האלומות מובלות ממנו, מאותו מקום, לגורן הסופי יש לו שכחה.

הניסוח במשנה חוזר על עצמו. אותו כלל מנוסח בעצם שלוש פעמים. גם המשפט "המעמיר לגדיש..." הוא ניסוח של כלל. ניסוח אחר מופיע בירושלמי: "אמר רבי יוחנן, כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין

אחריו עומר" (יט ע"א). דומה שהפרטים הם קדומים, ובדורות מאוחרים יותר נעשו ניסיונות מספר לניסוח הכלל ואלו מופיעים לפנינו.