המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור – ברור שהמוכר הוא עתה אדם זר לשדה ומותר בפאה25ראו עוד ירו', פ"ב ה"ח, יז ע"ב; המוכר מקבל פאה אף על פי שכשהייתה ברשותו כבר התחייבה בפאה, אך החובה טרם הפכה לממשית. , לא יסכור – ברוב עדי הנוסח "ישכור"; האותיות שי"ן וסמ"ך מתחלפות לעתים תכופות, אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו – מן הסתם הבן הנזכר הוא הבן של הפועל שהוא עני, ולא בנו של בעל השדה שהוא בדרך כלל אמיד יותר. יתר על כן, אסור לבעל השדה ליהנות ממתנות השדה, ובנו כמוהו כפי שברור להלן. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא דומה המנוסחת אחרת: "השוכר את הפועל – ילקט בנו אחריו, למחצה לשליש ולרביע – לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו" (בבא מציעא יב ע"א)26ראו הדיון בסוגיית הבבלי ובתוספתא בפירושנו למשנה הקודמת. . ההלכה הראשונה פשוטה: אסור להעמיד את הליקוט של הבן כחלק מהעסקה, משום שבכך עושקים את העניים האחרים הרוצים גם הם ללקוט באותו שדה. יתר על כן, סביר להניח שעל חשבון הפאה והלקט מנכים מעט משכרו של הפועל, ובכך עושקים אותו. זה הכיוון הכללי של המשנה, כפי שברור גם מההמשך. לעומת זאת בברייתא מדובר על מקרה שבו לא נעשה הסכם בין הפועל לאדון. הפועל עני ובאופן עקרוני רשאי היה ללקט בעצמו, אלא שהוא עסוק בעבודתו בשכר, ובנו רשאי ללקט. אבל אם הפועל הוא אריס חזרנו למשנה הקודמת: תנא קמא של הברייתא כרבי יהודה, ורבי יוסי מקל וסבור שלבן זכות קניין עצמאית, אף שהוא חלק ממשק הבית. הסברנו לעיל שהכוונה לבן גדול במשפחה מורחבת, בן שהוא אישיות משפטית בעלת זכות קניין, אך מרצונו בחר להמשיך ולהשתייך למשק המשפחתי. הבבלי, לעומת זאת, פירש שמדובר בבן קטן, ולדעת רבי יוסי יש לקטן זכות קניין עצמית אלא שעליו להעביר את רווחיו לאב. רבי יוסי אומר שהוא הדין באישה. דין זה של האישה מיוחד וחריג, שהרי יד האישה כיד בעלה, ולכאורה יש בכך הוכחה לשיטת הבבלי, שהרי מבחינה זאת קטן כאישה. לדעתנו אין הדבר כן, ודין אישה שונה ודומה יותר לבן גדול במשפחה מורחבת.
זאת ועוד. אמנם הכלל הוא שכל מה שאישה משתכרת שייך לבעלה, אך היו לכך חריגים רבים. בפועל נהנתה האישה לעתים מעצמאות כלכלית בפועל, ואולי לכך הברייתא רומזת. מכל מקום, התלמוד הירושלמי דן במציאת בנו ובתו הגדולים הטפולים אצלו, כמו שפירשנו לעיל, מוצא סיבות מיוחדות לכך שהדין חל גם על אישה ומפרש שדין אשתו כמו דין הבן הגדול הטפול אצלו (כתובות פ"ו ה"א, ל ע"ג)27שאלת רכוש האישה מחייבת דיון לעצמה, ואם יזכנו החונן לאדם דעת וליעף כח נעסוק בכך בפירושנו לכתובות פ"ד. .
נחזור למשנתו. כאמור גם בתוספתא יש משפט העשוי להתייחס למשנתנו: "אבל העריסין (והעכורות) והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור ילקט בנו אחריו" (פ"ג ה"א). ייתכן שהמשפט מתייחס למשנתנו והולם אותה, כיוון שאין כאן הסכם הדדי, "על מנת...", העושק עניים אחרים. אנו פירשנו את המשפט בהקשר של המשנה הקודמת.
מי שאינו מניח את הענים – בכתיב המקובל עניים, ללקט או שהוא מניח את אחד ואת אחר לאו – אינו נותן לעניים להיכנס לשדה, או שאינו נותן לכולם להיכנס ומתיר את הכניסה רק לחלק מהם. במשניות הקודמות למדנו שכניסת השדה לעניים תלויה, במידת מה, ברצונו של בעל הבית28לעיל פ"ד מ"ה; פ"א מ"ג. . אמנם בעל הבית רשאי למנוע את כניסתם בשעות מסוימות, אך אסור לו להפלות בין העניים, או שהוא מסייע את אחד מהן – בחלק מעדי הנוסח נוסף "ואת אחר לאו"29מבחינת התוכן אין לכך משמעות, אבל הסגנון של כתב יד קופמן נקי ונעים יותר. , הרי זה גוזל את העניים – חז"ל תופסים את זכותם של העניים כזכות משפטית לכל דבר. בעל הבית חייב לעניים את הלקט, ואם עשק מי מהם, במעשה או במחדל, במישרין או בעקיפין, הרי הוא גזלן לכל דבר. עמדתם של חכמים נובעת מתפיסה מוסרית ברורה. זאת ועוד. הירושלמי למקום מוסיף שמי שנותן פאה כהלכה כאילו הביא ביכורים (יט ע"א)30לבסיס הדרשני של קביעה זו ראו להלן. , אם כן הצדקה היא כקרבן. זו עמדה תאולוגית מובהקת בדבר חשיבות הצדקה, ונדון בה בנספח למסכת.
עלזה נאמר אל תשיג31במקרא "אל תסג גבול..." ב-ס', והמעתיקים לא הקפידו על ציטוט המקרא כהלכה. גבול עולים – עולים מנוקד בחולם בעי"ן (ולא בשורוק), מלשון עולה. במקרא שני פסוקים, שניהם בספר משלי, האחד "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" (כב כח) והאחר "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבֹא" (כג י). בנוסח המסורה ובתרגום השבעים שניהם מנוקדים עוֹלָם (חולם באות וי"ו והאות למ"ד בקמץ). לפי פשוטו של מקרא הראשון הוא עוֹלָם והשני עוּלִים, במשמעות של תינוקות. כך גם נדרש פסוק זה במקורות חז"ל כנימוק (דרשה) לאיסור על אישה מינקת להתחתן לפני שתסיים את ההנקה, כדי שלא ייפגעו זכויות התינוק היונק (תוס', נידה פ"ב ה"ז ועוד). הירושלמי מסביר את הדרשה: "חד אמר אילו עולי מצרים וחרנה אמר אילו שירדו מנכסיהן" (יט ע"א). ההסבר הראשון הוא שזה הגבול (החוק) שנקבע בימי עולי בבל, והוא גרס עוֹלים, במשמעות של עולם (מאז ומעולם), וההסבר השני הוא מלשון סגי נהור, והכוונה "אל תשג גבול עניים". עניים הם יורדים (מנכסיהם), או ירודים, או מלשון עניים מרודים כפי שהירושלמי מסביר בהמשך, ובלשון סגי נהור: "עולים". ברור שהתלמוד הכיר את אחד הפסוקים כמנוקד "עוּלִים", אבל בנוסח המסורה מנוקד עוֹלָם, ובעדי נוסח אחדים תיקנו את גרסת המשנה ל"עולָם"32ג8, ז, ל, מ. כן הוא במקבילה בספרי דברים רפד, עמ' 301; ראו עוד מדרש תנאים לדברים, כד ב, עמ' 161. .
בספרות חז"ל עשרות דוגמאות לדרשות הבנויות על נוסח מקרא השונה במקצת מנוסח המסורה. זו עדות לכך שבימי תנאים היו נוסחאות חילופיות לחלק מהפסוקים. במקרה זה הנוסח שעמד לפני תנאים שונה ממסורת הניקוד (והקריאה) שבידינו ואינו שונה ממסורת הכתיב33הבלין, היחס. הרמב"ם למשנתנו מתייחס לסטייה זו מנוסח המסורה וקובע: "לא יקשה בעיניך שזה על דרך הדרש". הדברים מבטאים זלזול מה במדרש, אך אין בהם כדי לטשטש את העובדה שלעתים היה למדרש נוסח שונה במקצת של המקרא, ובלשון הזהב של רבנו תם: "הש"ס שלנו חולק על הספרים שלנו" (תוס', שבת נה ע"א ד"ה "מעבירם"). . בהמשך הירושלמי מופיעה הדרשה שהבאנו שמתן הזכות לעניים היא כהבאת ביכורים, וזו דרשה למשנה שעולים (עניים) הם כעולי רגל. דרשות למשנה הן תופעה נדירה, אך קיימת34ראו לעיל, פ"ד מ"א. . בתנחומא יש דרשה אחרת על עולים אלו, ושוב זו דרשה למשנה על בסיס הנוסח "עולים" (תנחומא, וישלח י).