בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצרך – בעל הבית כאן אינו בעל השדה, אלא כינוי לאדם אמיד. בהיותו בדרך אין לו רכוש עמו והוא נצרך ללקט פאה. לפי הנוסח שבכתב יד קופמן יש לפסק "עובר ממקום למקום וצרך, יטול...", וכך ברוב כתבי היד הטובים18כך ב- ב, ג3, ג4, ג8 (וצרך), ז, י, כ, ל, ן, פ. בהמשך, המילה "יטול" חסרה בכתבי יד אלו וב- א, ג1, ג7, ט, מ. , אך בעדי נוסח אחרים: "ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה, ...יטול". לנוסח כתב יד קופמן עדיפות סגנונית בולטת, ותמיכה בעדי הנוסח הטובים והקדומים.
יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני וכשיחזור לביתו ישלם – בעל הבית אינו עני, אך כרגע הוא במצב של עני אף שלכשיחזור לביתו יחדל מלהיות עני, ולכן מותר לו ללקט לקט, שכחה או פאה באופן זמני בלבד, דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עני היה באותה שעה – רבי אליעזר רואה את הצד הרעיוני: בעל הבית אינו עני ממש, לכן עליו להחזיר לעניים את מה שלקט. כאן חכמים הם שנוקטים בעמדה הפורמליסטית. ההלך הוא עני, שהרי הוא בבחינת "נצרך", ולכן גם לכשיתעשר אינו חייב להשיב את הצדקה שקיבל. הירושלמי מסביר שדעתו של רבי אליעזר היא "מידת הדין" (יט ע"א), כלומר חומרה שאינה נובעת מהלכה אלא מהחמרה יתרה, ובתלמוד הבבלי דעה זו מכונה "מידת חסידות" (חולין קל ע"א)19התלמוד הבבלי מתקשה בהבנת המושג, האם יש כאן חובה משפטית לשלם או מידת חסידות, וכאילו יש ניגוד בין השניים. הניגוד קיים רק במישור המשפטי, וזו דרכו של הבבלי לחדד את המצב המשפטי ולהבינו כאילו היה חד כתער. מעין גישה זו ראינו לעיל בפירושנו לפ"א מ"א. .
המשנה חושפת טפח מהווי הולכי הדרכים. הליכה לטווח קצר מהבית הייתה מעשה שבכל יום, אך יציאה לדרך ארוכה הייתה מעשה שסכנה וקשיים עמו. ההולך לא יכול היה, בדרך כלל, לקחת עמו צידה ורכוש, ושירותי הדרך לא היו מפותחים דיים. על רקע זה חכמים מעלים פעמים מספר את הטיעון שאדם היוצא לדרך מסתגף: "אדם יוצא לדרך ואין בהמתו עמו מסתגיף הוא..." (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טז ג, עמ' 117). מדרש אחר מתאר את עבדו של אברהם היוצא לדרך: "ויוצא העבד כלי כסף, רב הונא אמר קונבי. רבנן אמרי קליות ואגוזים. וקליות היו חביבין מכל? אלא ללמדך שאם יוצא אדם לדרך ואין אצטרכיא עמו מסתגף הוא, ודכוותה (שמות ג) ושאלה אשה משכנתה וגו' ושמלות היו חביבות מן הכל? אלא ללמדך שאם יצא אדם לדרך ואין כסותו עמו מסתגף" (בראשית רבה, ס יא, עמ' 652). אם כן, אדם לוקח עמו לדרך קליות ואגוזים כי אלו מאכלים עמידים, ובגדים. על אנשי ירושלים, שעשירותם ונוהגיהם האריסטוקרטיים הפכו לאגדה בפני עצמה, מסופר: "לא היה אחד מהם יוצא לדרך חסר כלום" (איכה רבה, פ"ד, עמ' 143), אך אדם רגיל חסר אף חסר. יציאה לדרך היא אחד משלושת העינויים, ומקבילה למאסר ולצום (פרקי דרבי אליעזר, פכ"ט)20ראו עוד פירושנו להלן, פ"ח מ"ז. .
על רקע זה יש להבין את החשיבות שייחסו חכמים והחברה היהודית למצוות האכסניה. העיר העמידה לרשות עוברי הדרכים אכסניה, וזו הייתה אחת מדרכי הצדקה המקובלות21ספראי, הקהילה, עמ' 67; 201-199. (איור 38). גם הקהילה הנוצרית העמידה שירותי אכסניה ציבוריים לרשות עוברי האורח, מכאן ששאלת הסיוע לעוברי אורח נחשבה כבעייתית ביותר. מובן שבעל בית אמיד באמת לא נזקק לסיוע זה, אך סתם אדם, אף שאינו עני, נזקק לסיוע.