אין מגלגלין בטופיח דברי רבי מאיר וחכמים מ[ו]תרין – היו מפרשים שהתקשו במשנה משום שטופח הנו גם שם של סוג של עדשים10ראו, למשל, פירושו המפותל של רבנו עובדיה מברטנורא. . אבל הפירוש הפשוט שונה. התוספתא והירושלמי הדנים במשנה מדברים על המרבץ את שדהו (תוס', פ"ב ה"כ; ירו', יט ע"ג), ואכן "לגלגל" כאן משמעו להשקות, והטופח הוא כלי חרס שהיה מחובר לגלגל ובעזרתו דלו מים (איור 37). השורש גלגל משמעו שימוש בגלגל, הוא הכלי שבו שאבו את המים. הגלגל נשען על ציר וסובב כך שחלקו התחתון הגיע לבור המים, המים נכנסים לכלי ועם תנועת הגלגל הם עולים למעלה. המשך סיבוב הגלגל שופך את המים לתעלה שבשדה11ראו פליקס, חקלאות, עמ' 311-306. בעל מלאכת שלמה בוחן את האפשרות ש"מגלגל" פירושו משהה את העניים ודוחה את זמן מתן הפאה. מבחינה מילולית ההסבר אפשרי, אבל ההמשך "מפני שאפשר" או "מפני שאי אפשר" אינו הולם. .
הטופח או הטפיח12רוב עדי הנוסח גורסים בטופח; ב- א טפח, ב- ב טפוח, ב- ג3, ל וכתב יד קופמן טופיח (בכתב יד קופמן הפ' מנוקדת בצירי). לחילופים נוספים ראו ברנד, להלן. הוא כלי החרס; לפי מקורות מקבילים היה זה כלי קטן מחבית ומקדרה13ברנד, כלי חרס, עמ' קפט-קצא. . לפי טבעו צריך היה להיות בעל פה רחב כדי שהמים ייכנסו ויצאו ממנו בקלות.
אם כן, המחלוקת היא האם מותר להשקות את השדה; אם השדה רטוב וייכנסו אליו העניים ייגרם לשדה נזק. יתר על כן, התבואה שבשדה נרטבת ונמאסת. לפיכך, ההשקיה גורמת לעניים נזק ומבריחה אותם. ברוב הגידולים ההשקאה באה זמן רב לאחר הקציר, לפיכך השקאתה לפני מתן הלקט או הפאה נעשית כדי להרחיק את העניים. אבל במטעים יש מקום להשקאה לאחר המסיק, ובמיוחד יש צורך בהשקאה של שדה מעורב, שיש בו מלבנות של ירקות או דגנים בתוך מטע שנקטף (זיתים)14מעין המציאות שבה דנו לעיל, פ"ג מ"א. .
שאלת המפתח בהבנת המשנה היא האם ההשקאה נעשתה מסיבות חקלאיות או כדי להבריח את העניים. בתוספתא הנוסח הוא "המרבץ את שדהו כדי שלא יכנסו עניים לתוכו, אם היה הזיקו מרובה על של עניים מותר, ואם היזק עניים מרובה על שלו אסור" (פ"ב ה"כ). בירושלמי מופיעה אותה הלכה, אך משפט התנאי הוא: "המרבץ שדהו עד שלא ירד עני לתוכה..." (יט ע"א). אם כן, בתוספתא הדבר נעשה כדי להרחיק עניים15לדעת ליברמן, עמ' 155, התוספתא רק מנוסחת כאילו הייתה דעה שונה, והניסוח מושפע מהבבלי, בבא מציעא יב ע"א, שם מדובר על מקרה אחר של מרבץ ארי בתוך שדהו כדי להבריח עניים. ברם הסבר התוספתא משתלב יפה בהקשר הרחב של הפרק, ודומה שהנוסח עומד בפני עצמו ואין לבטלו בגלל הברייתא המקבילה בירושלמי. ובירושלמי זו השקאה נחוצה. הברייתא בתוספתא ובירושלמי שונה ממשנתנו, ומציעה דעת ביניים בין רבי מאיר לחכמים. הכלל הקובע הוא נזקו של מי מרובה, ובמשנה אין ביטוי לשיקול מעשי זה.
מפני שאיפשר – שתי גרסאות בעדי הנוסח שלנו, "שאפשר" או ש"איפשר" – "אי אפשר"16כך בכתב יד קופמן, א, ג3, ז, י, כ, ל, פ. מעין בעיה זו במשניות נוספות, כגון שקלים פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה. . "מפני שאי אפשר" (שאיפשר) משמעו שאסור להשקות את השדה מפני שאי אפשר עוד לאסוף את הפאה שבה, ולדעת הגורסים "שאפשר" זהו נימוקם של חכמים שאפשר להשקות את השדה משום שאפשר להיכנס לתוכו ולאסוף את הפאה. ההשקאה נעשתה בדרך כלל בהצפה והמים זרמו בתלמים, כך שהגרעינים נפגעו רק מעט, וניתן היה להיכנס לתוכה. אמנם השדה יינזק, אך זהו כבר שיקולו של בעל הבית המסכן את רכושו. הירושלמי (שם) אף הוא פירש שמשנתנו ב"איפשר", אם כי המעתיקים תיקנו את הנוסח ל"אפשר"17כך יש לגרוס לפי המשך הסוגיה הקצרה בירושלמי. .
בירושלמי (שם) מובאות גם שתי דעות נוספות, כרבי מאיר: "אין מגלגלין ושמין שלבעל הבית בהפסידו", או כדעת חכמים: "מגלגלין ושמין לעניים בהפסידן". כלומר, לרבי מאיר אסור להשקות ויש לפצות את בעל הבית שהפסיד, או שמותר להשקות ועל בעל הבית לפצות את העניים. מן הראוי להדגיש שדעתו של רבי מאיר נשמעת כקונסטרוקציה תאורטית: וכי מי הוא זה שעליו לפצות את בעל הבית, העניים? הרי הם אינם מאורגנים, ואי אפשר להוציא מהם ממון. דעתם של חכמים ברורה יותר, על בעל הבית לפצות את העניים, ואולי דעתו של רבי מאיר נוסחה רק כניגוד לחכמים.