שיבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא שלבעל הבית – בעל הבית קצר, ושיבולת אחת נקצרה אבל לא נאספה וחמקה מידי האוספים. אם היא בודדה בשטח – היא נחשבת ללקט, אך אם היא יוצרת רצף עם השטח שטרם נקצר (הקמה) הרי היא מצטרפת לקמה, ואם לאו – אם השיבולת נותרה בודדה, הרי היא שלעניים – משנתנו היא עדותו של רבי ישמעאל שהעיד לפני חכמי יבנה. "שלשה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה... ועל שבולת שבקציר וראשה מגעת לקמה אם נקצרה עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים" (משנה, עדיות פ"ב מ"ד). זו אפוא הלכה נוספת מימי הבית שהעידו עליה לפני חכמי יבנה.
בתוספתא נמצאת ההלכה שהיא תשתית למשנה: "שבולת שבקמה הרי היא של בעל הבית, שבקציר הרי היא של עניים. חציה בקמה וחציה בקציר, נוטלה ומשליכה לאחוריו, שספק לקט לקט" (פ"ב הט"ו). הביטוי "ספק לקט לקט" הוא מדברי רבי מאיר לעיל (פ"ד מי"א). בירושלמי הכלל מנוסח על שיבולת של קמה המוקפת בקציר (יח ע"ד).
הסברנו את משנתנו בלקט, זאת משום שהמשנה הקודמת וזו הבאה עוסקות בלקט. כן יוצא במפורש מהתוספתא, וכך פירשו הרמב"ם, הרש"ש, בעל מלאכת שלמה ואחרים. אילו הייתה המשנה מופיעה במנותק ניתן היה לפרשה גם לעניין שכחה, שמדובר בחיטים שהשתיירו מהקציר ולא נקצרו. כך פירש את המשנה הרע"ב, וכאמור, הפירוש הראשון עיקר אבל הדין חל גם על שכחה, וכן מוכח מהירושלמי המביא את משנתנו לעניין שכחה. משנתנו היא כדעת רבי ישמעאל, אבל אין בכך כדי להוכיח שמישהו (רבי עקיבא?) חולק עליו8שלא כמלאכת שלמה על אתר. .
שיבולת שללקט שניתערבה בגדיש [מעשר שיבלת אחד] – על המילים בסוגריים נמתח קו של מחיקה, מעשר שיבלת אחת ונותן לו – השיבולת של הלקט שייכת לעני ופטורה ממעשרות, אך היא אבדה ונטמעה בגדיש, כלומר ביבול הכללי. הפתרון ההלכתי פשוט: על בעל הבית לתת לעני שיבולת חילופית, אך עליו להפריש את השיבולת רק מאותו חלק ביבול שעושר. בעצם השיבולת היא תשלום של בעל הבית מרכושו לעני, וכל תשלום כזה חייב במעשרות, על חשבון בעל הבית.
אמר רבי אליעזר וכי היאך העני זה מחליף דבר שלא בא ברשותו – רבי אליעזר מעלה בעיה פורמלית: מהעני לקחו שיבולת אחת והחליפו אותה עם שיבולת של בעל הבית, ברם העני טרם קיבל את השיבולת של הלקט (או הפאה), ולכן נמצא מחליף שיבולת שלא הגיעה אליו מעולם. הבעיה פורמלית במידה קיצונית, והעלאתה מתאימה לרבי אליעזר שהיה דקדקן ושיטתי בחשיבתו ההלכתית, אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן לו – בעל הבית מבצע מעין הערמה. הוא נותן לעני את כל הגדיש כמתנה על מנת להחזיר, בעל הגדיש (העני) מעשר את הגדיש, מחזיר לעצמו שיבולת אחת ומחזיר את כל הגדיש לבעלים. באופן זה קיבל העני את הלקט או הפאה שלו לרשותו ואחר כך החליף חלק ממנה עם תבואה אחרת. כל ההסדר נראה פורמלי ודקדקני. בירושלמי (יח ע"ד) פתרונות נוספים, דקדקניים עוד יותר9התלמוד הירושלמי (יח ע"ד) עומד גם על סתירה לדבריו לעיל, פ"ד מ"ט. הסתירה היא רק במישור הפורמליסטי ביותר. . איננו יודעים האם באמת כך נהגו בדקדוק פורמלי, או שמא לפנינו חישובים של למדנות שבעולם המעשה לא הקדישו להם חשיבות.