מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני – כפי שכבר ראינו התנגדו חכמים להסדרים פרטיים. הם חששו שבעל הבית יעשה הסדר כלשהו עם העני על חשבונו של העני, ובעיקר על חשבונם של עניים אחרים. הם עשו מאמץ לבלום כל סידור פרטי (לעיל פ"א מ"ד; פ"ד מ"א). במקרה זה ליקט מאן דהו, שכנראה איננו עני, את הפאה בשביל העני. מאן דהו זה עשוי להיות בעל השדה עצמו. הסברנו את המשנה בבעל הבית עצמו, אף שאין הדבר נאמר במפורש, והתלמודים מרחיבים את משמעותה של המשנה ומפרשים אותה בכל אדם (בבלי, גיטין יא ע"א; בבא מציעא ט ע"ב). ברם הפירוש המוצע עדיף, משום שכך משנתנו משתלבת בקו המוצע במשניות אחרות שאין לסייע לעני. כן עולה ממדרש התנאים: "...לא תלקט לעני – לא תסייע את העני" (ספרא, קדושים פרק ב ה"ו, פז ע"ד). כך גם מסביר הבבלי (גיטין יא ע"ב) את המיוחד בעמדת חכמים. הספרא נבנה על יסוד המשנה ומצטט אותה, ועבורו ההלכה באה מדין "לא תסייע לעני". אמנם אין הוכחה ברורה שהוא מעגן את ההלכה שבמשנתנו, אך הקשר בין המדרש למשנה הדוק, וסביר שהוא מפרש את משנתנו33לזיקה בין המדרש למשנה ראו במבוא הכללי למשנה. .
רבי אליעזר אומר זכה לו – מבחינה משפטית אדם רשאי לזכות עבור פלוני, עני או עשיר, ואם ליקט בשביל עני הרי זה ליקוט כשר מבחינה משפטית. בתלמוד הבבלי (גיטין יא ע"ב; בבא מציעא ט ע"ב) הסבר משפטי יותר, הזכייה היא מדין "מגו" (מתוך שיכול המלקט לזכות לעצמו יכול לזכות לאחר), ועל כן המחלוקת היא רק בעשיר, שיש לו שני "מגו" (יכול להפקיר את נכסיו ולהפוך לעני, ויכול לזכות לעצמו בפאה), אבל עני יכול לזכות אחרים תמיד, ולכן יכול גם לזכות עני אחר. הסבר זה משפטי מאוד, ואין בו צורך. כאמור, פירשנו את משנתנו בבעל הבית שרצה לזכות עני מסוים, וכך המשנה מתפרשת בהקשר הטבעי והרצוף שלה. העיקרון שהמחלוקת היא רק בעשיר מופיע גם בירושלמי, יח ע"ב, אך המבנה שם פחות משפטי, ונעדר המרכיב של "מגו". המונח "מגו" אינו נזכר בתלמוד הירושלמי, כפי שכבר העירו ראשונים34גם הבבלי איננו מציע את הסברו כפירוש, אלא כאפשרות להסביר את המשנה שלנו לאור המחלוקת העקרונית בדבר "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים". .
וחכמים אומרים יתננה לעני שנימצא ראשון – על המלקט למסור את הליקוט לעני הראשון שיראה. ברור שחכמים נוקטים כאן במדיניות של מעין קנס. גם הם יודו שמבחינה משפטית המעשה כשר והעני שהליקוט יועד לו זכה בתבואה. אבל התנגדותם העקרונית הובילה לפסיקה שאינה מוצדקת מבחינה משפטית, אלא מבחינה מוסרית בלבד. בסוגיית הבבלי (גיטין יא ע"ב) נימקו, כאמור, את המשנה באיסור לסייע לעני באיסוף הפאה, וממילא מדובר בבעל הבית בלבד.
הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות אלא אם כן הבקיר35כך הַכּתיב הארץ-ישראלי, ובכל עדי הנוסח הבבליים "הפקיר", ובהשפעת הכתיב הבבלי אף בעברית בת זמננו. – לפי פשוטה של המשנה בעל המשנה סבור שהגוי פטור מפאה, אך פרותיו חייבים במעשר. אם הגוי נתן פאה הרי שאין זו פאה, משום שהוא פטור מהמצווה, אלא פרי רגיל החייב במעשרות. אבל אם הגוי נתן את הפאה לא לשם פאה אלא לשם הפקר, הרי הפקר פטור ממעשרות. פתרון זה שהפקר פטור ממעשרות נזכר גם לעיל (פ"א מ"ו), וראינו שהתלמוד הירושלמי מפרש שכל זה לדעת בית שמאי שהפקר המיועד רק לעניים הוא הפקר. אך לדעת בית הלל הפקרת פרות כדי שעניים ילקטו אותם אינה הפקר מלא, שכן הבעלים משייר בידו חלק מהבעלות (את הזכות לקבוע מי יקבל מפרות ההפקר – להלן פ"ו מ"א). אמנם אפשר לפרש שהגוי הפקיר את השדה הפקר מלא, אך דומה שהסבר זה מאולץ. לפי פשוטה גם משנתנו קרובה יותר לשיטת בית שמאי36אמנם ההלכה הוכרעה כבית הלל, אך מצינו משניות רבות כבית שמאי. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .
הסבר זה של המשנה פשטני, ומתעלם משתי סתירות פנימיות, הלכתית ומעשית. נפתח בבעיה המעשית.
לכאורה אין הגוי מפריש פאה ופטור ממנה; מניין, אם כן, נמצא לקט או פאה משדה הגוי? על כך התוספתא עונה: "הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות. אימתי? בזמן שהגוי ממחה. אבל אין הגוי ממחה, הפקר גוי הפקר, ופטור מן המעשרות" (פ"ב הי"א). התוספתא מציעה שתי חלופות. אם הגוי ממחה ומתנגד לנתינת הפאה – הרי שהפרי נחשב לרכוש של הגוי ולכן חייב במעשרות, ואם הגוי אינו מתנגד – הרי שהוא מפקיר אותו חלק מהיבול, ועל כך חל הדין במשנה שהפקר הגוי הפקר. לכאורה אם הגוי "ממחה" היבול הוא גזל, ואולי כך הדבר מבחינה פורמלית, אך במציאות החברתית נראים הדברים מעט אחרת. אמנם ההשוואה בין תקופתנו לתקופת המשנה והתלמוד היא בעייתית, אך במקרה זה האנלוגיה מתבקשת37גם במבוא חזרנו על סיפור מלבב זה. . מוותיקי ההתיישבות בעמק בית שאן שמענו את הסיפור הבא:
כאשר סיימו הקוצרים לקצור את התבואה בקומביין, עלו הבדווים על השדה במטרה ללקט את הגרעינים שנשרו. המתיישבים היהודים ניסו למנוע זאת, ופרצה מהומה רבתי שבה טענו הבדווים כי זו זכותם המקודשת מימי עולם. המתיישבים היהודים ויתרו משום דרכי שלום, ואולי גם מתוך זכרה של מצוות שכחה שעד אז נשכחה38את הסיפור זכר וסיפר ש' ספראי, שנמנה בזמנו עם ראשוני המתיישבים בעמק בית שאן. . נראה שלפנינו סיפור המעלה מציאות דומה. בעל הבית הגוי אינו רוצה להפריש פאה, אך הוא נתבע לכך על ידי שכניו העניים היהודים, ולאחר התנגדות הוא מסכים בשתיקה ("ממחה"), או שמסכים ללא התנגדות ("אינו ממחה"). על כן הפרי אינו גזל.
הבעיה ההלכתית קשה יותר. לכאורה, אם הגוי פטור ממצוות התלויות בארץ (יש קניין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל) הרי שהוא פטור מפאה וממעשרות כאחד, ואם הוא חייב במצוות התלויות בארץ (אין קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ) הוא חייב בפאה ובמעשרות, ואם כן הלקט והפאה הם קיום המצווה וודאי שהם פטורים ממעשר. הבבלי מתחבט בבעיה זו (או בבעיה קרובה) ומסביר שמדובר בשדה של ישראל, והגוי ליקט את הפאה. מי שמקבל את הפרי מהגוי חייב במעשר, שכן זה פרי של יהודי לכל דבר. הסבר זה אינו פשט, ולא זו בלבד אלא שהוא מותיר את הלומד תמה: אם הגוי נטל את הפאה שהפריש יהודי, האם הוא נחשב לגזלן או לא? מכל מקום הפרי הוא פאה, ואם הגוי גזלה לשעה אין זה משנה את היותה פאה הפטורה ממעשרות. השאלות מתעוררות, אך מכל מקום קשה להניח שלכך התכוונה המשנה.
בירושלמי (יח ע"ג) מובא הסבר אחר. נציג את הקטע ונסבירו (את ההסברים הצגנו בסוגריים רבועים): "רבי ירמיה רבי חזקיה בשם רבי יוחנן כמאן דאמר יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות. ברם כמאן דאמר אין קניין39זו שיטת רבי מאיר, ראו פירושנו לדמאי פ"ד מ"ט. מכל מקום, לעיל במשנה ג ראינו שמשנתנו אינה כרבי מאיר. לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, אפילו הבקירו חייב". [אם כן, סתם פרי של גוי פטור ממעשרות. למי שאומר שהפרי חייב, אפילו אם הפקיר הגוי את הפרי הוא חייב במעשרות. הלכה זו קשה להבינה, הרי גם פרי הפקר של יהודי פטור ממעשרות! זאת ועוד. למי שאומר "יש קניין..." היהודי המקבל את הפרי פטור ממעשרות, אם כן מדוע חייבים הלקט והפאה במעשרות?!] רבי יוסי בשם רבי יוחנן כמאן דאמר אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דאמר יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, קל היקילו חכמים בליקוטין". [אם כן, הפאה חייבת במעשר משום שפרי הגוי חייב במעשר, וההמשך אינו ברור. על כן נראה להפוך את גרסת הירושלמי ולגרוס כך:] "רבי ירמיה רבי חזקיה בשם רבי יוחנן כמאן דאמר יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות. ברם כמאן דאמר אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, קל היקילו חכמים בליקוטין". [אם כן, סתם פרי של גוי חייב במעשרות. אבל גם למי שאומר שהפרי חייב במעשרות, הקלו בלקט, כלומר אין קניין לגוי להפקיע ממעשרות, אבל יש לו קניין להפקיע מלקט, שכחה ופאה. המשך הירושלמי הוא:] "רבי יוסי בשם רבי יוחנן כמאן דאמר אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דאמר יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, קל הקילו בליקוטין". [גם מי שסובר שפרי הגוי חייב במעשרות מודה שהוא פטור מפאה, לכן הלקט והשכחה של הגוי חייב במעשרות, אבל אם הפקיר הגוי את הפרי הפקרו פטור ממעשרות].
התיקון אפשרי ומסביר את המשנה, אך הוא תיקון מרחיק לכת ונועז. דומה שעדיף להותיר את הירושלמי בצריך עיון ולהסתפק בפירוש המשנה בכיוון זה, הווה אומר שהכלל "יש קניין לגוי..." מתייחס רק למעשרות, ולא לפאה. אמנם אין היגיון בחלוקה זו, אבל כבר עמדנו על כך שכל הכלל שמצוות התלויות בארץ חלות רק בארץ אינו שיטתי באופן מלא. כך גם כאן, פטור הגוי אינו שיטתי, ואכן הביטוי "אין/יש קניין לגוי..." מתייחס במפורש רק למעשרות40משנה, דמאי פ"ג ה"ד; פ"ה ה"ט, ושם נדון בכך בהרחבה. , ופטור הגוי מפאה נזכר גם בעדויות נוספות (כגון פ"ב ה"ט), ולא נזכרת זיקה בין הלכה זו לדיון העקרוני האם יש או אין קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ41בין הפרשנים ניתן למצוא ניסיונות נוספים. ראו פירושיהם של פרנקל, האגדה, ושל ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם. .
על כן:
לאומר שפרי גוי חייב במעשרות אך פטור מפאה – הפאה של הגוי חייבת במעשר. לאומר שפרי גוי חייב במעשרות אך משום מה פטור מפאה – הפאה של הגוי פטורה ממעשרות, בניגוד למשנתנו. ממסכת דמאי מתברר שדעה זו עדיין איננה מגובשת בעולמם של תנאים, וודאי שאיננה נפוצה42ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. .
אפשרות אחרת של פירוש היא שאכן הגוי חייב במעשרות ובפאה, אבל הוא אינו רוצה לתת פאה ומוחה ביד הבאים, ואלו לוקחים את הפאה בעל כורחו, או מתוך לחץ חברתי. על כן אין זו פאה במובן הפורמלי אלא סתם מתנה לעניים, וככזו היא חייבת במעשרות, אלא אם כן הפקיר הגוי את הפאה. הסבר זה פשוט יותר, ואולי גם תואם את המשך הירושלמי השואל על קניין הנכסים של הגוי, אך יש בו חידוש הלכתי: גוי חייב בפאה אף שאין לו דין פאה. כלומר: הגוי צריך לקיים את התורה ולהניח מעשרות, במיוחד משום שלא זו בלבד שהמצווה ניתנה לכל באי עולם, אלא שהיא מוטלת על הפרי והקרקע, ובעלות הגוי אינה פוטרת את הפרות מפאה. אבל אין בכוחו של הגוי לקדש את הפאה ולפטרה ממעשר, ולכן פאת הגוי חייבת במעשר.
מכל האפשרויות שהצענו הסבירה ביותר היא שפרות הגוי חייבים במעשרות ופטורים מלקט, שכחה ופאה, משום ש"קל היקילו חכמים בליקוטין". מכל מקום, הגישה הרווחת בספרות התנאים היא שפרות הגוי חייבים במעשרות, כפי שאמרנו, ופטורים מפאה43תוס', פאה פ"ב ה"ט; פ"ב ה"י; פ"ג ה"ה; פ"ד ה"י; ספרא קדושים, פרק א הי"א, פז ע"א; ספרי דברים, רפ"ב, עמ' 298. .