כיוצא בו – אותו עיקרון חל בנוגע להפרשת מעשרות. את המעשרות מפרישים מפרי שנגמרה מלאכתו, וכך הוא במקרה הבא: המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדיין חייבין – שהרי בידו פרות שטרם עושרו, אף שהיה זמן (קצר) שהפרות היו פטורים בו ממעשר.
משבאו לעונת המעשרות – זמן חיוב המעשרות מכונה "עונה", ובמסכתות מעשרות וחלה28כגון משנה, חלה פ"ג מ"ד; מעשרות פ"א מ"א-מ"ח; ספרי במדבר, נשא ה, עמ' 8; מדרש תנאים לדברים, יח ד, עמ' 108, וראו מקבילה למשנתנו בתוס', מעשרות פ"א ה"ז. מתנהלים דיונים ארוכים על הגדרת זמן העונה, ופדיין חייבין – כך בכתב יד קופמן, וביתר עדי הנוסח "חייבין". אבל בסדרת עדי נוסח: "ופטורין"29ו, נ, ל, ג3. . מבחינה הלכתית החילוף תלוי בשאלה מתי נפדו הפרות; אם נפדו לפני עונת המעשרות הם חייבים, ואז יש להבין שבאו לעונת המעשרות ופדאן לפני כן, כך שהיו ברשותו כשבאו לעונת המעשרות. אם הגרסה היא "פטורים", יש להבין שבאו לעונת המעשרות ורק אחר כך פדה את הפרות. מבחינה מילולית יש עדיפות לפירוש השני (כתב יד קופמן), אבל רוב עדי הנוסח הם כפירוש הראשון30וכן מקבילה חלקית בתוס', מעשרות פ"א ה"ז; בבלי, מנחות סז ע"א; ציטוטי ראשונים רבים, ועוד. . למשנתנו שתי מקבילות בפרק השלישי של מסכת חלה. במשנה ג שם כל עדי הנוסח גורסים "חייבים", ובמשנה ד חלק קטן מהם גורסים "פטורים"31ראו פירושנו שם ושם. . מכל מקום, ההלכה ברורה: אם בידו פרות שנגמרה מלאכתם ברשות הפרט ולא הפרישו מהם מעשרות – חייב להפריש.
הקדישן עד שלא נגמרו – בטרם התחייבו הפרות במעשר, וגמרן הגיזבר – הגזבר סיים את האיסוף וברגע שנוצרה בו חובת המעשר היו הפרות רכוש של המקדש, ואחר כך פדיין פטורין שבשעת חובתן היו פטורין – העיקרון הקובע הוא בידי מי היו הפרות בשעה שנוצר בה החיוב במצווה. אגב משנה זו אנו שומעים בעקיפין שלגזברות הייתה היכולת הארגונית לטפל בקציר ובעיבוד התוצרת.
משנתנו נוגדת את דעתו של רבי עקיבא שבמקרים מעין אלו יש להפריש "לפי חשבון", כלומר לפי חישוב איזה חלק מהיבול הבשיל ברשות הגזבר ואיזה ברשות הפרט (תוס', מעשרות פ"ג הי"ד)32ראו פירושנו למעשרות פ"ה מ"ה. .