פיאה אין קוצרין אותה במגלות – לעניים אסור להשתמש במגל. המגל הוא כלי הקציר הרגיל שבו השתמשו בימי קדם ובכפר הערבי המסורתי. יש לו ידית עץ קצרה ולהב גדול ועגול כחצי עיגול (איור 30), ואין עוקרין אותה בקרדומות – הקרדום, או קורדום, הוא כלי הנזכר רבות במקורות10פינצ'י, העץ, עמ' 124-119. . הוא מופיע בשני הקשרים עיקריים, האחד בביקוע עצים והאחר ככלי חיתוך בתחום החקלאי. בנוסף לכך הוא מופיע ככלי לשימוש כללי. מן המקורות עולה שהיו שלושה או ארבעה סוגי קרדומות לניכוש וחיתוך, לביקוע עצים ולעידור. בתחום החקלאי הקרדום משמש לחפירה או לחיתוך, "אל תעשם... קרדום לחפור בהם" (משנה, אבות פ"ד מ"ה). החפירה בקרדום נזכרת גם במקורות נוספים, כך למשל הקרדום הוא אחד הכלים המשמשים להטיית המים בתעלות ההשקאה (ספרי דברים, לח, עמ' 74). לקרדום מוט, מקוף, עושף ובית ביקוע, כמו ששנינו: "קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית בקועו, ניטל בית בקועו טמא מפני עושפו, נשבר מקופו טהור" (משנה, כלים פי"ג מ"ג) – בית הביקוע הוא להב חד, ועושפו, לפי זה, הוא להב כהה ורחב. המקוף הוא החור שחלק הברזל מושחל בו על גוף הכלי (איור 31).
הקרדום הוא הכלי העיקרי לביקוע עצים, ובהקשר זה הוא נזכר רבות. כך, למשל, מי שמצא קרדום מותר לו להשתמש בו לשימוש בחומר רך, ולכן "קרדום מבקיע את העצים ובלבד שלא יבקע בו לא צנם11צונם הוא אבן קשה, וכנראה גם עץ קשה. , ולא זית" (תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ב)12הזית הוא עץ קשה במיוחד. להלכה השוו ירו', שם פ"ב ה"ח, ח ע"ד, וכן בבלי, צט ע"א. . הכוהנים שהכינו את גזרי העצים למזבח השתמשו בקרדום (בבלי, יומא נד ע"א). סתם שימוש בקרדום הוא לביקוע, ולכן הדוגמה למי שמשתמש בקרדום של הקדש הוא "לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקורדום" (משנה, מעילה פ"ה מ"א). בדרך כלל הביקוע הוא של עץ, אבל באותו קרדום ניתן גם לסתת אבן: "לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו הלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקים..." (אבות דרבי נתן, נו"א ו, נו"ב יב, עמ' 29).
הקרדום מופיע ככלי חיתוך יחד עם המגל. בשנת שביעית מותר לגזום עצים ולכן "קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה" (משנה, שביעית פ"ד מ"ו). כאן הקרדום מופיע עם המגל ככלי לחיתוך זמורות הכרם, פעולה שאינה מצריכה כלי כבד. קוצרי הפאה צריכים לקצור את התבואה שנפלה בחלקם ללא כלים כבדים, כמו שקובעת משנתנו "פיאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו". ההבדל בין המגל לקרדום אינו מקרי. במגל חותכים את הגבעול במרכזו או קרוב לתפרחת, ובקרדום חותכים את שורשי הצמח. השימוש בקרדום לעקירה נזכר במקורות נוספים (כגון משנה, שביעית פ"ה מ"ה ועוד).
במקביל הוא משמש גם ככלי חיתוך כללי, כגון "נוטל אדם... קורדום לחתוך את הדבלה" (משנה, שבת פי"ז מ"ב). מותר לעשות זאת בשבת אף שהקרדום אינו מיועד כרגיל לחיתוך דבלה אלא לשימוש כבד וחרושתי יותר. כמו כן: "הרוצה לשבור נוטל את קרדומו ושובר" (פסיקתא רבתי, עשר תעשר, עמ' קכז).
הדיון התלמודי מלמדנו כיצד נראה הקרדום. הקרדום הוא מוט עץ שעל ראשו מורכב ראש מתכת. לראש שני צדדים, האחד מכונה "נקבות" והשני "זכרות" (בבלי, ביצה לא ע"ב). לפי השם חלק הזכרות מחודד בקצהו, וחלק הנקבות חלול או לפחות עגול והחלל סתום. לפי הגמרא בחלק הנקבות אסור לבקע ביום טוב, כנראה משום שזו הצורה הרגילה לביקוע עצים, אבל מותר לבקע בחלק הזכרות שאינו משמש, בדרך כלל, לביקוע. התלמוד הבבלי (שם) מקשה על האבחנה המוצעת: "פשיטא, בקופיץ תנן!". נראה לפרש שהמקשה סבור שאין צורך לומר שמותר לבקע בנקבות משום שבהמשך המשנה נאמר שבקופיץ אסור לבקע. קופיץ הוא סכין גדולה, ובזו נאסר, אך לא בסכין קהה כמו בנקבות הקרדום. יש גם השונים דיון זה על הסיפא, ומהלך זה נסביר להלן. שני הצדדים של הקרדום מופיעים בהקשר אחר במשנת כלים: "קורדום שניטל עושפו טמא, מפני בית בקועו. ניטל בית בקועו, טמא מפני עושפו. נשבר מקופו, טהור" (פי"ג מ"ג). לפי ההקשר "עושפו" הוא החוד, ואם זה נשבר – עדיין הקרדום הוא כלי עבודה תקין, שכן החלק שבוקעים בו (הלהב הרחב) קיים. אם הלהב הרחב נשבר – עדיין הקרדום הוא כלי עבודה בגלל החוד, "עושפו". ברם אם נשברה הפותה, כלומר החור שמוט העץ עובר בו, אין לקרדום שימוש והוא טהור, משום שאינו נחשב כלי.
המונח "נקבות" הוסבר כצד הלהב של הקרדום, המקביל ללהב הקופיץ, והזכרות כחוד. אמנם המונח "נקבות" הולם יותר כלי שיש בו בית קיבול ("אום" או "חור" בלשון ימינו), כמו ה"נקבה" של שלבי הסולם (ראו פירושנו לסוכה פ"א מ"ח), ובדרך כלל ה"זכר" נכנס לתוך "הנקבה", ואילו נקבת הקרדום היא להב. ברם נראה שאין "נקבות" אלא ההפך מזכרות, והמונח "בית ביקועו" היה מתאים יותר.
הפותה של הקרדום מסבירה כיצד ניתן למצוא "מחרוזות של קרדומות" (תוס', בבא מציעא פ"ב מ"א). לפי ההקשר שם מדובר במצרך חרושתי שנעשה בבית מלאכה גדול, ולא בכלי פרטי. המדובר בראשי הקרדום שהשחילו חבל בפותות שלהם ויצרו מחרוזת.
במקביל נזכרת גם יד הקרדום (להלן) או "בית יד לקורדום" (משנה, כלים פ"כ מ"ג), ולפי ההקשר שם מדובר במוט שהותאם לשמש כידית לקרדום (איור 32).
המשנה מגדירה את אורך הידית הרגילה של הקרדום: "יד הקרדום של נכוש חמשה (טפחים, כ- 50 ס"מ)... יד הקרדם של בקוע ושל עדיר ששה (טפחים, כ- 60 ס"מ)" (משנה, כלים פכ"ט מ"ז). אם כן, שלושה קרדומות הם: לקרדום המשמש לניכוש עשבים ידית קצרה יותר, ולקרדום של ביקוע עצים ושל סיתות ידית מעט ארוכה יותר. בעיני איש עבודה בן ימינו ידיות אלו נראות קצרות מדי; אנו משתמשים בידיות ארוכות יותר כדי להתכופף פחות. ברם, כל הידיות המתוארות במסכת כלים הן קצרות: פטיש של "מפתחי אבנים" ידיתו טפח אחד (שם מ"ה), מעצד של חיילי הלגיון שני טפחים (שם מ"ו), וכיוצא באלו מידות דומות. נראה שמוט העץ של הקרדום בלט מצדה השני של הפותה כדי טפח אחד: "יד הקרדום מלפניו טפח" (שם מ"ה), וכאן אין כבר הבחנה בין סוגי הקרדום.
לסיכום, הקרדום הוא כלי נפוץ. ידיתו עשויה עץ וראשו ממתכת. הידית הושחלה בתוך פותה, ומידותיה לא הוזכרו. לראש היו שני צדדים, האחד מחודד והאחר להב רחב מעט וחד למדי. שלושת סוגי הקרדום היו שונים באורך הידית (50 או 60 ס"מ), ומן הסתם גם ברוחב הלהב. בלהב השתמשו לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך, ובחלק החד השתמשו לעידור, לניקוש ולחפירה. במשנתנו הקרדום משמש לעקירה, ובעיקר לעקירת צמחים שיש להם שורשים כבולבוסים, בצלים או צמחים דומים.
כדי שלא יכו איש את רעהו – איסוף הפאה הוא תחרות חופשית, פראית למדי, וכל אחד משתדל לתפוס ככל יכולתו. על כן אסרו חכמים שימוש בכלים שיש בהם סכנה. מן הסתם רצו חכמים גם שעני בודד לא יספיק להשתלט ולקצור את כל השדה אלא יותיר גם לאחרים אפשרויות ללקוט. כפי שאמרנו כבר במשנה א ההגנה על העני איננה המטרה הראשונית של ההלכה, ובוודאי לא הכוונה הבלעדית, ויש לראותה כשלב משני, פרשני-מוסרי, להלכה. להערכתנו נועדו כל ההלכות במשניות לעיל להגן על רכושם של הבעלים ולמנוע את תחושת הבעלות של העני בשדה בשעת ליקוט הפאה.