הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין – המשנה חוזרת בתוספתא (פ"א הי"ג). הרקע ההיסטורי ברור. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה העבדות תופעה שולית והצטמצמה לעבדי בית. אלו בילו עם אדוניהם, ולעתים קרובות נוצרו יחסים קרובים בין האדון לעבדו או לשפחתו69ראו, למשל, פירושנו לברכות פ"ב מ"ז. . לעתים עם מותו של הבעל שִחרר זה את עבדו. יתר על כן, במשפחה שבה נותר הבעל ללא בנים צפוי היה שהעבד יירש את הרכוש או חלק ממנו. בהקשר זה אי אפשר שלא לזכור את סיפור אברהם ועבדו אליעזר, ואת דבריו של אברהם הערירי שבן משק ביתו אמור לרשת אותו (בראשית טו ב).
המשנה מדברת על מקרה שבו לא שחרר האדון את העבד בצורה מסודרת, כלומר שלא נתן לו גט פיטורין אלא אמר משהו בסגנון: "כל נכסי לעבדי". לכאורה אנו עומדים לפני פרדוקס הלכתי. לעבד אין זכות קניין, ועל כן אינו יכול לקנות את עצמו. חז"ל פתרו את הבעיה המשפטית בקביעה שהעבד חופשי, שכן גם הוא בכלל הנכסים. אבל אם נוסח המתנה כלל רק חלק מהנכסים, והבעל שייר לעצמו קרקע, הרי שלא נאמר שהעבד ניתן במתנה לעצמו, וממילא הוא נותר בעבדותו70על שחרור עבדים נדון בהרחבה בפירושנו לקידושין פ"א ובנספח שם. .
רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר הרי כל נכסי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרובו [מריבוא] שבהן – הכתוב בסוגריים נכתב בצד. אם הבעל שייר לעצמו קרקע, הרי שהעבד נכלל בכלל הנכסים שניתנו במתנה, אבל אם הבעל שייר לעצמו חלק מהנכסים, הרי שלפחות חלק מהעבד נותר ברשות הבעלים. אין זה אפילו מקרה של עבד לשני אדונים, או של חצי עבד חצי בן חורין. עדיין ייתכן שהאדון התכוון שהעבד הוא אותו חלק מהנכסים שבידי האדון, וממילא העבד אינו בן חורין, וכל המתנה שקיבל שייכת לבעליו.
לסיכום שלוש המשניות יש לומר שבאופן חוקי הבנים יורשים את אביהם. לאישה אין זכויות ברכוש, פרט לכתובה או מזונות. עם זאת, בפועל הייתה מערכת הקשרים בין בעל ואשתו מן הסתם הדוקה ביותר, והקשרים בפועל היו חזקים מן המערכת המשפטית הפורמלית. אין בידינו מידע על מנת להעריך עד כמה הייתה תופעת ירושה לנשים נפוצה. אשר לעבדים – עבדות לא הייתה נפוצה במסגרות החברתיות התנאיות; לעומת זאת בחברה הרומית, שבה הייתה העבדות נפוצה יותר, מצינו גם תופעה תדירה של ירושה לעבדים. כשהבעלים נותרו ללא צאצאים הייתה ירושה לעבדים מקובלת בחברה.