המשנה ממשיכה לברר מהו שדה לצורך דיני פאה, ולאחר מכן ממשיכה באזכור דינים נוספים שיש בהם חשיבות לשאלה זו של גודל השדה. משניות ז-ח ממשיכות בבירור זה, ואגב כך נזכר דין הכותב נכסיו ושייר קרקע כלשהי. לפנינו, אפוא, יחידה מיוחדת שעניינה "קרקע כל שהוא". יש לשער שהעורך מצא יחידה זו ערוכה במשנה קדומה, ושילב אותה במשנתנו בזכות עמדתו של רבי עקיבא שהיא "קרקע כל שהוא חייב בפיאה". אם כן, הפתיחה היא מקורית למסכת פאה (מחלוקת תנאים על הגדרת שדה לעניין פאה), וההמשך הוא בדין "קרקע כל שהוא" והובא ממקור אחר.
המשנה מתחבטת בשאלה איזה שטח של קרקע חייב בפאה. הדיון הוא על שדה הזרע; הדינים של שדה האילן יידונו בפירושנו בסוף המשנה. השאלה עשויה כמובן להיות תאורטית בלבד, אבל זו גם שאלה מעשית יום יומית. בנוף הארץ רווחו חלקות קטנות, ואפילו זעירות, וניתן להסבירן בהקשרים מספר. כבר פגשנו את מטליות הקרקע בין הסלעים "אשר במעדר יעדרון" (פ"ב מ"ב), כמו כן נוצרו חלקות קטנות כתוצאה מחלוקת רכוש מתמשכת במשך דורות (המשנה הקודמת), ולבסוף גרם גם רצונו של החקלאי לגוון את המשק החקלאי לפרגמנטציה של הקרקעות. החקלאות בארץ בתקופת המשנה הייתה התמחותית ופתוחה במידה רבה, הווה אומר שהחקלאי התמחה בגידול שהיה אופטימלי לתנאי האזור, ואת היבול שיווק לשוק. בשוק הוא קנה את מצרכי המזון והצריכה שהיו נחוצים לו37ספראי, כלכלה. עמ' 853-063. . עם זאת גידל החקלאי במקביל פריטים רבים של משק הבית, ובעיקר ירקות. אמנם קיים ייבוא דגנים ממצרים38ספראי, כלכלה, עמ' 403-380. , אך רבים עשו מאמץ לספק את צורכי משק ביתם בדגנים. אנו נדון שנית בנושא במסכת כלאים, ובעיקר בפרק ג בה המדגים את התחכום שבו חילקו קדמונים את השדה.
רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע חייב בפיאה – בית רובע הוא רובע קב (איור 26). בסאה שישה קבים, ורובע הוא אחד חלקי 24 של סאה. בית סאה הוא 2,500 אמות מרובעות (50x50 אמה), ובית רובע הוא אפוא 104 אמות מרובעות. על כן התוספתא קובעת: "כמה היא מידת בית רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות (כלומר 110 אמות מרובעות). רבי יוסה אומר אפילו ארכה כשנים ברחבה" (תוס', כלאים פ"ב ה"ו). מידה זו (110 אמות) מעט גדולה מדי, אך החשבון קרוב ביותר. רבי יוסה מוסיף שבית רובע אינו דווקא מרובע, אלא בעל צורה אחרת כלשהי. המדובר בשדה ששטחו 37.5 מ"ר בערך (לפי אורך האמה כ- 60 ס"מ). אין הכרח לפרש שלפנינו מחלוקת בין התנאים; ייתכן שהמידה "בית סאה על בית סאה" מתייחסת במקורה למידת שטח ולא לאורך ורוחב. בירור שאלה זו של ניסוח מחייב בדיקה נרחבת39מעין שאלה זו נשאלת בדיני עירובין פ"ב מ"ח, וראו פירושנו לה. .
רבי יהושע אומר העושה סאתים – שדה העושה סאתיים, כלומר שמוציאים ממנו סאתיים חיטים כיבול באותה שנה. היבולים הקדומים אינם ברורים, וודאי שאינם אחידים. מקובל להניח יבול ממוצע כללי ביותר של 300 ק"ג לדונם40ספראי, כלכלה, עמ' 110. מבחינה כלכלית זה היבול לשנתיים, שכן את שדה התבואה זרעו רק פעם בשנתיים. אך בשנת הזרע זה היה היבול. , כלומר 40 סאה לדונם בערך (סאה מכילה בין תשעה לשלוש עשרה ק"ג, ומקובל להשתמש בממוצע של עשרה ק"ג). אבל השוני מאזור לאזור ומשדה לשדה היה גדול ביותר. לפי חשבון משוער זה, שדה העושה סאתיים הוא בערך 60-50 מ"ר. רבי יהושע הוא המחמיר (מקל על בעל הבית), ונוקב במידה הגדולה ביותר. לשיטתו המפריש צריך לתת אחד משישים (לעיל פ"א מ"ב), כלומר יבול של חמישית קב41שכן בסאה שישה קבים. לחשבונות המלאים ראו להלן, פ"ח מ"ה. , שהיא 0.333 ליטר, שהם 240 גרם חיטים42השתמשנו במידה ממוצעת של עשרה ליטר חיטים = סאה. המשקל הסגולי של חיטים הוא 0.75, לכן חמישית קב היא 240 גרם. ראו דיוננו להלן, פ"ח מ"ז. . זו מתנה משמעותית לעני, שכן רבע קב הוא סעודה אחת ביום (להלן פ"ח מ"ה).
רבי טרפון אומר ששה על ששה טפחים – זו כמובן מידה הרבה יותר קטנה.
רבי יהושע בן בתירה – בעדי נוסח אחרים רבי יהודה43גם א, ב, ג1, ג2, ג6, ז, ל, ן, ס, גורסים "רבי יהושע". כן הגרסה בסוגיה בירושלמי (יז רע"ד), וכן מעיד בעל מלאכת שלמה ש"קיבל". החילוף תדיר ביותר במשניות רבות, וקשה להכריע מה הנוסח המקורי. ; זה חילוף רגיל ביותר, אומר כדי לקצור ולישנות – חלקה שצריך לקצור אותה בשתי תנועות, והיא בערך 3-2 מ"ר, והלכה כדבריו – פסיקת ההלכה בגוף המשנה היא תופעה חריגה, אך חוזרת גם במשניות אחרות44אפשטיין, מבוא, עמ' 1005-999. ראו פירושנו ליבמות פ"ד מי"ג, ונספח ב למסכת ראש השנה. לפסיקת הלכה "פרטית" ראו מנחות פ"ד מ"י; נידה פ"א מ"ג, והנספח לפירושנו למסכת ביצה. . אף כאשר יש פסק כזה בספרות התנאית או האמוראית אין זה פסק הלכה המקובל על הכול, אלא ביטוי לדעתו של תנא או אמורא מסוים, הבעת דעה של שונה המשנה (העורך של המשנה הקדומה שממנה נלקטה משנתנו, או עורך המשנה שלנו)45ראו נספח ב למסכת ראש השנה. .
בספרות התנאים אין פסיקות רבות של הלכה. הפסק המפורסם ביותר הוא כבית הלל, וכבר אמרנו פעמים מספר במהלך פירושנו שהפסיקה לא הייתה מוחלטת, ולא הייתה מקובלת על הכול46ראו בראשית הפרק; ספראי, הכרעה כבית הלל. . זו לא הייתה פסיקה גורפת כבית הלל, אלא פסיקה בסדרת מחלוקות שהתגבשה בסופה לתובנה שבדרך כלל ה"הלכה" היא כבית הלל. גם לאחר קביעת ההלכה חכמים שונים רואים עצמם חופשיים לנהוג שלא כפסיקה. יתר על כן, לכלל זה הרבה יוצאים מהכלל, וחכמים שונים מקבלים את דעת בית שמאי במלואה או בחלקה. בנוסף לפסיקת ההלכה כבית הלל מצינו כמה פסקי הלכה, בדרך כלל בסגנון "הלכה כדברי פלוני", ואחר כך דעה נוספת באותה מחלוקת47משנה, שביעית פ"ט מ"ה; ספרא, בהר פרק ג ה"ה, קז ע"ג; משנה, יבמות פ"ד מי"ג; מנחות פ"ד מ"ג; תוס', סנהדרין פ"ג ה"ט, עמ' 419; עדויות פ"ב ה"ז, עמ' 458; נידה פ"ה ה"ז, עמ' 646; טבול יום פ"א ה"ח, עמ' 684; טהרות פ"י ה"א, עמ' 671, ועוד. . דומה שהעורך רצה להבהיר שהמשפט "הלכה כדברי פלוני" אינו סיום הדיון אלא שלב אחד במהלכו, שלב שלא סיים את המחלוקת ואינו אלא דעה אחת משלל הדעות. ביטויים נוספים לפסיקת ההלכה הם: "וכן הלכה"48תוס', כתובות פ"ו ה"ו; אהלות פ"ה ה"ו, עמ' 602; עירובין פ"ח ה"ב, ועוד. ; "נראים דברי פלוני", "רואה אני דברי פלוני"49משנה, כתובות פי"ג מ"ג-מ"ה; ערכין פ"ח מ"ה; תוס', חולין פ"ב ה"ה, עמ' 502; כלאים פ"ג ה"י, ומקומות רבים אחרים. מונחי פסיקה אלו נדירים במשנה ותדירים בתוספתא; הם מיוחסים בעיקר לרבי, אך גם משמם של תנאים קדומים כרבי יוסי, רשב"ג ואחרים. ; "אני אכריע"50תוס', פסחים פ"ג ה"ז; זבחים פ"ח הכ"ג, עמ' 492; ספרי במדבר, ח, עמ' 15; ספרא, אמור פרק יג ה"ט, קא ע"ג, ומקומות נוספים בתלמוד הבבלי. וכיוצא באלו.
ביטוי אחר לאותה מורכבות של פסיקת ההלכה יש בתוספתא נידה: "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא משניהן אבל הלכה כדברי רבי אליעזר"51תוס', נידה פ"ט הי"ג, עמ' 651; ספרא, מצורע, פרשת זבים פרק ה ה"ה, עז ע"א. . כאן ההלכה אינה כמו הדעה הנכונה יותר, ודומה ששני המשפטים "נראים דברי..." ו"הלכה כדברי..." לא יצאו מתחת ידיו של אותו תנא.
הכלל שהלכה כדברי המרובים נוצר בימי התנאים (משנה, עדויות פ"א מ"ה-מ"ז; תוס', פ"א ה"ד, עמ' 455), אך גם בו לא היה די כדי לשכנע את הכול: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו, הביאו לפניהם כותבות ואכלו. קפץ רבי עקיבא ברך אחריהן אחת. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא למה אתה מכניס ראשך לבין המחלקות?! אמר לו: למדתנו 'אחרי רבים להטות', אף על פי שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובין"52תוס', ברכות פ"ד הט"ו; מעין זה גם בתוס', ביצה פ"ה הי"ב. ראו פירושנו לברכות פ"ו מ"ח. . ברם גם במחלוקת זו לא רק רבן גמליאל לא ויתר על עמדתו, אלא גם התוספתא ממשיכה לדון בנושא ולהביא דעות נוספות ועמדות ביניים.
ספרות חז"ל מציגה תדמית עצמית של תרבות מחלוקת והכרעה. המחלוקת לגיטימית, וכל דעה מתקבלת בכובד ראש ויש לה ערך, בבחינת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (בבלי, עירובין יג ע"ב; גיטין ו ע"ב)53עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת ביצה. . אבל בבוא היום השאלה מועמדת למניין ומוכרעת, ומאז חייבים כולם לציית להחלטה, והסרבן הוא בבחינת זקן ממרא, ורק פעמים ספורות ערער חכם על ההחלטה לאחר שהתקבלה. מסתבר שתמונה זו היא במידה מסוימת אוטופית. בפועל לא הייתה תרבות המחלוקת כה חופשית, ולעומתה גם ההכרעות היו מעטות ביותר54זה סיכום הדיון בנספח למסכת ביצה. . יש להבין את המערכת על רקע המציאות ובעיות התקשורת של העולם הקדום. כל חכם למד ולימד, ובלימודו שאף להכרעה במחלוקות. בתרבות זו של הכרעה נעשה שימוש במונחים כ"הלכה כדברי..." או "נראים דברי...", כמו גם בסיפורי ההכרעה במחלוקות הלל ושמאי, אבל ההכרעות הציבוריות בימי התנאים היו מעטות. הכלל שהלכה כדברי המרובין מבטא, אם כן, אווירה של הכרעה, ולא בהכרח הכרעות בפועל, כך שעמידה למניין הייתה בבחינת אירוע חריג ביותר. כך גם במשנתנו: ה"הלכה" אינה סוף המחלוקת, אלא דעה אחת בין הדעות השונות.
רבי עקיבה אומר קרקע כל שהוא חייב בפיאה – זו העמדה הקיצונית ביותר. לעיל ראינו כי ענף של אילן חייב בפאה, וכן ה"מידל" אולי חייב בפאה. יש להניח כי הלכות אלו הן בשיטת רבי עקיבא. רבי עקיבא, או עורך המשנה, מונה בהמשך הלכות נוספות התלויות בקרקע; בכולן המונח "קרקע" משמעו קרקע באותו גודל, לשיטת רבי עקיבא קרקע כלשהי, וייתכן שהתנאים האחרים חולקים בסעיפים האחרים, ובבכורים – מי שאין לו קרקע אינו מביא ביכורים ומי שיש לו עץ ללא קרקע מביא ואינו קורא (משנה, ביכורים פ"א מ"א). הבבלי מוסיף את "וידוי מעשר"55בבלי, בבא בתרא קנ ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ' 970. "ויש ספרים שכתוב בהם ובוידוי" (כך הרא"ש על אתר), וכן גורסים ראשונים נוספים. ראו זק"ש, זרעים על אתר. , ואינו בכתבי היד של המשנה, ולכתוב עליו פרוזבול – דין פרוזבול נדון במשנת שביעית (פ"י מ"ו). הרעיון ההלכתי הוא שהמלווה מוסר את החוב לבית הדין, והם גובים אותו מהלווה, כך ששנת השמיטה אינה משמטת את החוב. ה"טכניקה" ההלכתית שההסדר מבוסס עליה כוללת מרכיבים המאפשרים לעקוף את חובת התורה לשמט את החוב. אחד המרכיבים הוא שהקרקע של הלווה ערבה לחוב, ואותה המלווה כאילו מקבל כבר לפני שנת השביעית56הסבר זה אינו ההסבר היחיד להלכה. יש ראשונים המסבירים שלא תיקנו פרוזבול אלא למי שיש לו קרקע, וראו פירושנו לשביעית שם. , ולקנות עמו נכסים שאין להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה – נכסים שאין להם אחריות הם מטלטלין, ואותם קונים במשיכה או בהגבהה. אבל חכמים יצרו שיטה נוספת של קניין "אגב". בדרך קניין זו המוכר מוכר, באופן סמלי, קרקע מעטה שיש לו, ועם הקרקע מוכר גם את המטלטלין, כך שאין עוד צורך בקניית המטלטלין. ההסדר המקורי הוא שהמטלטלין צבורים על גבי הקרקע הנמכרת57משנה, קידושין פ"א מ"ה, ונפרשה במקומה. , אך זו דרך קניין "פרימיטיבית" ואין היא מתאימה למסחר ער ומפותח. הפתרון למגבלה זו היה שהמטלטלין אינם צריכים להיות צבורים על הקרקע. פתרון זה מבטא את התפיסה שכל הזיקה אל הקרקע היא סמלית, ומספיקה אדמה כלשהי לצורך זה. ההסדר היה קיים כבר בימי בית שני: "מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו אין את יכול מפני שאין לך קרקע. עמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלם, אמר צפונו של זה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביות. דרומו של זה לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביות. וקיימו חכמים את דבריו"58תוס', בבא בתרא פ"י הי"ב; ירו', כאן יז ע"ג; קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג-ע"ד; בבלי, שם כו ע"ב. לכל צורתו ועיצובו של קניין אגב ראו גולאק, קרקעות, עמ' 120-118. . הסיפור מתאר כיצד הומצאה דרך קניין זו, שלא על ידי חכמים. אין סיבה לפקפק בסיפור, ודומה שדווקא התיאור כיצד חכמים אינם מובילי החידוש אלא מודים בו בדיעבד מעיד על מקוריותו.
בכל ההלכות הללו די בבעלות סמלית, על קרקע כלשהי. ניתן לומר שכל דרכי הקניין שחכמים נוקטים בהן הן בפועל מעשה סמלי (הגבהה, משיכה, הילוך לאורך השדה ואחרים). הירושלמי59ירו', יז ע"ג; קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ד; בבא בתרא פ"ט ה"ט, יז ע"ב. התקשה בהסבר זה והסביר שבקרקע יש אילן ובו מרגלית יקרה. כלומר, קרקע כלשהי מספיקה, ובלבד שערכה הכספי הוא משמעותי. פירוש זה הוא בבחינת "פירוש יוצר" שאינו מפרש את המשנה אלא משנה את תוכנה. דרך זו אופיינית למי שאינו חש את עצמו בעל סמכות לחלוק על המשנה.
דברי רבי עקיבא במשנה הם סיכום מאוחר של הדברים, ויש בהם סיכום של דין קניין "אגב" בתוך רשימה של הלכות נוספות60וכן גם הדיון במשנה להלן. . זהו מסוג הכללים ההלכתיים האופייניים לרבי עקיבא. אמנם אי אפשר לתארך בביטחון כל כלל שבספרות חז"ל, אך אפשר לומר שחלק גדול מהכללים קשורים לרבי עקיבא ולדורו. רבי עקיבא מופיע כמנסח של כללים רבים או כחולק עליהם61כגון משנה, ברכות פ"ו מ"ז; שביעית פ"ו מ"ב; שבת פי"ט מ"א ופירושנו לה; מנחות פי"א מ"ג; שבת פ"ז מ"א; פסחים פ"ו מ"ב; בבא קמא פ"ח מ"ו ועוד, וראו דיוננו על הכללים במשנה, ברכות שם שם. . יתר על כן, בספרות חז"ל הוא מתואר כמי שמסדר את ההלכות ואת הפרטים השונים. "לרבי עקיבא קרא לו אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא ועשה כל התורה מטבעות מטבעות"62אבות דרבי נתן, נו"א פי"ח, עמ' 67, ובקצרה בבבלי, גיטין סז ע"א. אצלנו הנוסח הוא "טבעות טבעות", אך שעכטער תיקן ל"מטבעות מטבעות" על סמך הנוסח בילקוט אבות, וכך היה לפני רש"י לגיטין סז ע"א. למטבע הלשון של "מטבעות" ראו להלן. . כן מתואר מנהגו בלימוד: "כשהיה רבי עקיבא מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר" (תוס', זבים פ"א ה"ה, עמ' 676). ניתוח תלמודו של רבי עקיבא אכן מצביע על תכונות אלו של ארגון וסידור63ספראי, רבי עקיבא, עמ' 40-38. .