האחים שחלקו – בתקופת המשנה והתלמוד התקיימו, זה בצד זה, שתי מערכות חברתיות. באחת חיו משפחות גרעיניות (אב, אם וילדיהם עד הנישואים), ובאחרת משפחות מורחבות, קטנות או גדולות. במשפחה מורחבת הרכוש שייך לאבי המשפחה. עם מותו עשויים שני האחים לחלוק ברכוש או להמשיך להשתתף, ובדרך כלל נמשכה השותפות שניים עד שלושה דורות. רבי חייה רובה קובע: "סתם אחין שותפין עד שלשה דורות" (ירו', בבא בתרא פ"ט ה"ד, יז ע"א). כמו כן: "...לי ולניני ולנכדי – (בראשית כא כב) – אמר רבי אבא בר כהנא עד כאן לאחים השותפין" (בראשית רבה, נד ב, עמ' 577), הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. במקורותינו עדויות רבות לאחים שחלקו והשתתפו, הווה אומר שחילקו את הרכוש המשפחתי ואחר כך החליטו לחזור למבנה כלכלי וחברתי של בית אב. שותפים רגילים הם שותפים ברכוש מסוים, בשדה או בחנות, בעבד או בבית. אבל אחים שותפים הם שותפים בכול, ואין להם רכוש פרטי כלל. על כן רגיל היה המצב שבו האחים הם שותפים, וכמובן גם התעוררה הבעיה המתמדת של הסדרת חלוקת הרכוש עם פיצול השותפות32ספראי, המשפחה, ושם ריכוז של דוגמאות כגון משנה, עירובין פ"ו מ"ז; שקלים פ"א מ"ז, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א. .
נותנין שתי פיאות – אמנם התבואה גדלה בשותפות, אך הקציר היה נפרד, ואלו שני בעלים לשני שדות נפרדים.
חזרו ונשתתפו נותנין פיאה אחת – נראה שמקרים מסוג זה של פיצול (בשל סכסוך או מריבה) וחזרה לשותפות היו תדירים. מכל מקום, מבחינה הלכתית זמן הקציר קובע לעניין פאה.
שנים שחלקו [שלקחו] את האילן נותנין פיאה אחת, לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו – כאן מדובר במקרה מעניין שבו שניים קנו אילן אחד. אם הם שותפים – נותנים פאה יחד על הכול, ואם אינם שותפים אלא שלכל אחד חלק מהאילן הרי שהאילן הוא כאילו שני אילנות. בכתב יד קופמן כתוב בגוף הטקסט "חלקו", אך המילה לא נוקדה והמנקד תיקן בצד "לקחו". בכל כתבי היד "חלקו". מבחינה הלכתית אין הבדל אם הם קנו את האילן או שחלקו אילן שבעבר היה שלהם בשותפות.
המוכר קילחי33הרש"ס גרס "קולחי", אך בעדי הנוסח האחרים "קלחי" או "קילחי". הכוונה לענפים, כמו לעיל במ"ב. הרמב"ם פירש שאלו שורשי צמחים "ואינם אילן", ואם כן לא מובן מדוע הם מכונים קולחי אילן. ייתכן שמקור המילה "קלח" בהקשר זה הוא שיכול אותיות של "חלק". אילן בתוך שדהו נותן פיאה מכל אחד ואחד – כמו לעיל לא נמכר האילן כולו אלא ענפים בודדים34הרא"ש פירש שאלו אילנות רכים וקטנים שמעבירים אותם ממקום למקום. על כורחנו עלינו להודות שקשה ליישב את הרקע הרֵאלי להסבר זה. , ומי שנותן את הפאה נותן מכל ענף לחוד. בעל מלאכת שלמה מדגיש שהוא הדין אם מכר את הקלח, ללא קרקע. אבל לפי פשוטה, וכפי שנראה במשנה הבאה, משנתנו היא כנראה לפי רבי עקיבא האומר שקרקע כלשהי חייבת בפאה, ומי שקנה אילן קנה לפחות את האדמה שעליה האילן נטוי, ומי שקנה חלק של אילן קנה את החלק היחסי באותה פיסת קרקע.
אמר רבי יהודה אמתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פיאה לכל – כפי שראינו לעיל (פ"א מ"ג), לדעת הכול יש לתת פאה בסוף השדה. על כן לדעת רבי יהודה אם המוכר, שהיה בעל עץ בראשית הקטיף, ייתן פאה בסוף הקטיף, רשאי הוא לצרף את כל ענפי העץ ולתת פאה מהסוף על כל הענפים, כאילו לא נמכרו. רבי יהודה לשיטתו שאפילו נתינה של פאה מעטה בסוף מהווה קיום של ההלכה. מכירת הענפים היא מעין מכירת היבול, והמוכר רשאי לתת בסוף פאה על הכול35כך פירשנו את המשנה שם ומשנתנו היא ראיה לפירוש שם, שכן רק לפי הפירוש הזה רבי יהודה מהלך לשיטתו במשנתנו ובמשנת פ"א מ"ד. . לא ברור האם רבי יהודה חולק על התנא הראשון או מפרש אותו, והדבר תלוי בהבנתו של המונח "אימתי", האם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. המפרשים מעדיפים את ההסבר הראשון, וזאת בעקבות התלמוד הבבלי המציג זאת כשאלה סגנונית המאפיינת את רבי יהודה: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו – אינו אלא לפרש דברי חכמים, ורבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק" (בבלי, עירובין פב ע"א). במקבילה בסנהדרין (כה ע"א): "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות, וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (להלן פ"ה מ"ה; פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (משנה, מגילה פ"א מ"ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במסכת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', שם, לח ע"א; בבלי, שם מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א), "במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במשנת קידושין (פ"א מ"ה ובמקבילותיה בשביעית פ"י מ"ט ובבבא בתרא פ"ח מ"ז) נקבע שמטלטלין נקנים במשיכה. בתוספתא הברייתא מסייגת בלשון "במה דברים אמורים..." (בבא בתרא פ"ה ה"א וה"ב וקידושין פ"א ה"ה), כלומר כמימרה מסייגת ולאו דווקא חולקת. גם הבבלי מצטט את הברייתא (של תוספתא בבא בתרא – בבלי, בבא בתרא פה ע"א), ומשמע שם שאינו רואה בה סתירה למשנה אלא פרשנות בלבד. אבל בירושלמי מובאת הברייתא בלשון "תני רבי חייה ופליג"36ירו', קידושין פ"א ה"ד, ס ע"ב; שביעית פ"י ה"ט, לט ע"ד (בשמות אחרים); גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב; בבלי, בבא בתרא פה ע"א, והשוו שם עו ע"ב. , ומשמע שהתלמוד ראה בסייגים הללו מחלוקת של תנאים (רבי מאיר ורבי אלעזר) על המשנה. במקומות אחרים שהמשפטים משובצים בהם עדיף לעתים לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה לבין שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק כשלושים פעם מתוך קרוב ל- 550 הופעות בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.
במשנה הבאה נראה שקלח אילן חייב במעשר, אך לא לדעת הכול. יש הסוברים שלצורך מתן פאה יש צורך בחלקת קרקע משמעותית וגדולה יותר, ולדידם ההלכה במשנתנו שונה.