המחליק – "מחליק" הוא מונח טכני לקציר חלקי, כמו ששנינו: "המדל בזיתים, בית שמאי אומרים יגום ובית הלל אומרים ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. איזה הוא המדל? אחד או שנים, המחליק? שלשה זה בצד זה" (משנה, שביעית פ"ד מ"ד, וראו פירושנו לה). אם כן, המחליק בזיתים הוא מי שמוריד שלושה ענפים, ומחליק בבצלים הוא מי שקוטף בצלים מועטים. שורש המילה לא התברר. מפרשים נטו לפרשו מלשון "חלק", כמו "ואנכי איש חלק" (בראשית כז יא), כך למשל מפרש הר"ש25הר"ש פירש גם מלשון לחלק לשניים, ואין בהסברו די. . אלא שפירוש זה מתאים אם "מחליק" היה משמעו קוצר או גומם, אך "מחליק" משמעו קוצר בצורה חלקית. ייתכן שיש לגזור את המילה מהמילה "חקל", שמשמעה בערבית ובארמית שדה, ובעברית השתמר שורש זה בצורה "חלקה": "איזהו עשיר השמח בחלקו"26אבות פ"ד מ"א, והשוו שם פ"ו מ"ו. פירוש המשפט הוא שמשובח מי שמתפרנס מחלקו (חלקת השדה שלו) ולא ממסחר, ולא כאן המקום להרחיב בכך. . "מחלק" הוא אפוא מונח כללי לעבודה בחלקה, מונח שהתייחד לעבודה מסוימת. פירוש זה אינו יוצא מגדר השערה.
הבצל הוא ירק, ולכאורה ירק פטור מפאה (לעיל פ"א מ"ד והמשנה הקודמת). ניתן להעמיד את משנתנו כאותם הסבורים שירק חייב בפאה, אך קשה להעמיד סתם משנה כנגד מה שמצטייר כהלכה מקובלת על הכול. אין זאת אלא שהכלל שירק פטור מפאה חל על רוב הירקות אך לא על כולם, בבחינת "אין למדין מן הכללות" (בבלי, עירובין כט ע"א; קידושין לד ע"א) ו"לית כללוי דרבי כללין" (ירו', חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א). כלומר, הכלל המופיע במשנה איננו מלא ויש לו חריגים. הכלל שירק פטור מפאה נובע מכך שאין "מכניסו לקיום", הווה אומר שאת הירק צורכים מיד לאחר הלקיטה ואין שומרים אותו לטווח ארוך. כך הדבר לגבי רוב הירקות, אך בצלים יבשים נשמרים זמן רב, ואף בצלים לחים נשמרו ונמכרו בשוק, ועל כן חייבים הבצלים בפאה. הירושלמי אומר הסבר זה במפורש: "ירק חייב בפיאה, מינו מכנסו לקיום" (יז ע"ג).
בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן – מחזור הזרעים של הבצל מיוחד במינו. את זרע הבצל זורעים27אם משתמשים בזרע יגדלו עלים דקים; אם זורעים בצלצל – יתקבלו עלים רבים יותר. הירושלמי הכיר את הדבר: "אמר רבי יוסי הדין קיצחה כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק, כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב" (ירו', יז ע"ג – כאשר אתה זורע אותו הוא עושה בצל דק, כאשר אתה שותל אותו הוא עושה בצל גדול). , ממנו יוצאים עלים ירוקים והם הבצל הירוק המוכר במטבח הקדום והמודרני כאחד. בשלב זה ניתן לקטוף את עלי הבצל, וזהו "המחלק בצלים לחים". אבל ניתן גם להשהות את הבצל בשדה, העלים נובלים ונוצרת פקעת גדולה. את הפקעות אוספים וניתן לאכול אותן כבצל יבש או לשמרן לזריעה בשנה הבאה. בשנה השנייה זורעים את הפקעת וצומח גבעול מרכזי, ובראשו תפרחת זרעים. התפרחת שואבת את מזונותיה מהפקעת וזו הופכת לחסרת ערך כמעט. בסוף העונה יש לאסוף את שרידי הפקעות ואלו כאמור חסרות ערך, ולכל היותר ניתן לצרפן למזון אחר של בהמות. במקרה זה מדובר בסוף עונת הגידול הראשונה; הבצלים הלחים (הירוקים) נאגדים ומובלים לשוק למכירה כאגודות בצלים, והבצלים היבשים נשארים בקרקע וייאספו רק בהמשך העונה.
נותן פיאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן – כל גידול מהווה שדה לעצמו לעניין פאה; הדבר דומה למי שזרע שדהו שני מינים שנותן פאה לכל אחד (לעיל פ"ב מ"ה), וכן באיפונים וכן בכרם – בכרם ניתן לבצור את הענבים כשהם צעירים, או להמתין להבשלתם המלאה יותר. הבשלה ממושכת יותר גורמת להאדמת הפרי וליין אדום יותר.
המ[נ]דל נותן מן המשואר על מה ששייר המחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל – כפי שהבאנו לעיל, בראש המשנה, מידל (או מדלל בעברית בת זמננו) הוא מי שמוריד ענף או זרע בודד. את פעולת הדילול מבצעים בטרם הבשלה, ומטרתה לאפשר לזרעים שנותרו להגיע למלוא הפריחה והיבול. מי שדילל ראשי שורות צריך להפריש פאה מכל השדה, כלומר ממה שנשאר (המשואר או המשויר) על כל השדה, שהרי הפעולה נועדה להגדלת היבול28ירו', פ"ז ה"ג, כ ע"א, וראו פירושנו להלן פ"ז מ"ג. , וגודל השדה לא השתנה אף אם בשוליים נהיה השדה כאילו קטן יותר. להלן תידון שאלה זו בהקשר למצוות הפרט והעוללות, ושם יתברר כי משנתנו היא כרבי יהודה בניגוד לרבי מאיר (להלן פ"ז מ"ה). כך גם המחליק – מי שהוריד זרעים מספר לא הקטין את שטח השדה, אף אם הזרעים שהוריד הם בקצה השדה וכאילו שטח השדה קטן.
המידל עושה זאת בדרך כלל בטרם הבשיל היבול, אבל מן התוספתא עולה שהוא הדין למי שמדלל פרי בשל. כך היא קובעת שכל ההלכה במשנה היא במי שמידל בתוך ביתו, אך אם מידל לשוק – הפרי המדולל הוא פרי לכל דבר ומותר להפריש ממנו פאה על חשבון השדה כולו (תוס', פ"א ה"י). הסבר התוספתא חושף פן אחר של המשנה. המידל רוצה לתת את הפאה מתוך השטח שדילל. הפרי של שטח זה נחות בהרבה וטרם הבשיל, וכך הוא רוצה בעצם לבצע את הדילול על חשבון העניים ולשפר בכך את כל היבול. על כן, אם הפרי המדולל הוא פרי של ממש שניתן להביאו לשוק – אפשר להפריש את הפאה ממנו. הסבר זה משנה את אופייה של המשנה: לפיו ניתן גם לתת פאה לפני סוף האסיף.