המנמר12ראשונים אחדים מזכירים את המילה "לנמרר", ואין היא אלא הכפלה של האות רי"ש, כמו "חוררי נמלים" שהם חורי נמלים (להלן פ"ד מי"א). את שדהו – בעור הנמר יש טלאים של צבע אחר; המנמר את השדה הוא מי שקצר את השדה אך השאיר בו טלאים של "קלחים לחים", כלומר של גבעולים שטרם הבשילו. המדובר כנראה בשדה דגן או בירקות. אלבק הסביר שמדובר במי שזרע את שדהו חלקים חלקים, כל חלק במועד אחר13בעל מלאכת שלמה אומר בקיצור שהמנמר הוא "מי שזורע שדהו מינים הרבה ויש אומרים קוצר מקום ומניח מקום", וכאמור אף אם נקבל שהמנמר הוא בשעת זריעה אין הכוונה למינים רבים אלא לאותו מין, שכן שאלת פאה של מינים רבים נידונה לעיל, פ"ב מ"ו. מכל מקום פירשנו כר"ש, רמב"ם ואחרים. . לדעתו מדובר במצב שבו חלק מהשדה מזובל (או מושקה) ובו יצמח היבול מהר ומוקדם יותר, והחקלאי רוצה שכל השדה יבשיל כאחד. ברם אין הדבר נהוג. קשה להאמין שניתן להעריך בדיוק את מועד ההבשלה, ואם הזריעה אינה כאחת קשה לכוון שהקציר של כל השדה יזדמן באותו יום. במשנה הבאה נראה שגם מבחינה פרשנית הסבר זה מוקשה.
באחד ממכתבי בר כוכבא נמצא שהוא מטיל על פקידיו לנמר שדה ולשלוח לו את היבול: "די תנמרן ותשלחון למחנייה". כך קראו חוקרים ראשונים, והממצא מרתק, שכן הוא מעיד על מצוקת מזון במחנה בר כוכבא ועל כך שהוא מקפיד על קציר סלקטיבי כדי לספק לגיסותיו מזון עוד לפני שכל השדה הבשיל. אבל לאחרונה מקובל לקרוא שם "די תעמרן", ובהמשך שלא הצליחו אז לקראו מדובר במלח, והפועל "נמר" אינו מתאים לו14ירדני, תעודות, עמ' 179. .
ושייר קלחים לחים – זהו הסבר למילה "מנמר". מנמר הוא זה שהותיר קלחים בשדה. הרא"ש מדגיש ששייר דווקא קלחים לחים, ואם אלו קלחים יבשים המוכנים לקצירה יש בכך התחלת קציר. לדעתנו המשנה מציגה את המצב הרגיל שמנמר הוא המותיר גושים שטרם בשלו ואינם נקצרים, ואכן מי שקוצר את שדהו בצורה אקראית ומותיר קטעים בלתי קצורים יש במעשהו התחלת קציר והוא נותן פאה כרגיל, כמו ששנינו לעיל (פ"א מ"ג).
רבי עקיבה אומר פיאה מכל אחד ואחד – כל טלאי וטלאי נחשב שדה בפני עצמו. יש להניח שהטלאים רחוקים זה מזה, כך שביניהם מבדיל שדה בור. לפי המשנה לעיל (פ"ב מ"א) שדה בור שרוחבו שלושה תלמים מהווה הפסקה לפאה. כרגע המצב בשדה הוא שבין שדה לשדה מבדיל שטח בור, וכל שדה חייב להפריש לעצמו, וחכמים אומרים מאחד על הכל – השדה היה פעם שדה אחד, ותהליך הקציר אינו משנה את הגדרת השדה. לעיל עמדנו על כך שהשאלה המרכזית היא האם מחוור שהשדה הוא אחד (לעיל פ"ב מ"ב, ראו פירושנו לה). זו השאלה במשנה הקודמת וזה גם המרכיב הקובע במחלוקת כאן, האם דין השדה ייקבע לפי מצבו בעבר או לפי מצבו הנוכחי, [ו]מודים חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד – המדובר במי שזרע בתוך השדה טלאים מספר של שבת או של חרדל. השבת הוא עשב-ירק שהשתמשו בו לטיבול וכתוספת למזון, Anetum Graveolens בלטינית15פליקס, חקלאות, עמ' 137. . החרדל הוא ירק שהכינו ממנו טיבול חריף, Sinapis Arvensis בלטינית, ועד היום משתמשים בו למטרה זו. משפט זה במשנה מעורר סדרת קשיים. נפתח בשאלה ההלכתית הבסיסית: לכאורה שבת וחרדל הם מיני ירק, ופטורים מפאה. בברית החדשה במתי מוצגים הסופרים והפרושים כמי שמעשרים "את המנתה ואת השבת ואת הכמון" (ובמקבילה בלוקס מנתה, פיגם וירק), ואינם ממלאים את מצוות החסד והאמונה. הווה אומר שהמחבר הכיר נוהג לעשר את המנתה, השבת והכמון, אך ראה בכך מצווה קלה, בבחינת חומרה מיותרת בלבד16מתי כג 23; לוקס יא 42. במתי הירקות הם: hduomon, anhton, kuminon ובלוקס hduomon, phganon, laxanon (מנתה, פיגם וירק). המתרגם הסורי מתרגם את hduomon כנגעה, את anhton כשבתא ואת הפיגם שבלוקס כפגנא. . בקיאותם ההלכתית של מחברי האוונגליונים לא הייתה אולי מלאה ואין הם מייצגים את הרובד המלומד בעולמם של חכמים, אך הם מייצגים תפיסות עממיות.
מתוך קבוצה זו הכמון חייב במעשרות ללא עוררין, וכנראה היה יקר. חלק מהכמון בשוק היה יבוא17משנה, דמאי פ"ב מ"א, וראו פירושנו לה; תרומות פ"י מ"ד. . החרדל חייב במעשר, אך במקורות יש רמזים להקלות מסוימות ולפטור של חלק מצמחי החרדל ממעשרות (משנה, שביעית פ"ב מ"ט; מעשרות פ"ד מ"ה תוס', פ"ג ה"ז), ובעיקר עדות שלעתים היה החרדל צמח הפקר18משנה שביעית שם, וראו פירושנו לה. . לעומת זאת הפיגם פטור ממעשרות (משנה, שביעית פ"ט מ"א). השבת חייב במעשרות, אך לא על חלקי הצמח19ראו פירושנו למעשרות פ"ד מ"ה; תוס', שביעית פ"ב ה"ז. (זרע, ירק וזירין [קנים] פטורים ממעשר). הבבלי קובע שיש שני מיני שבת, האחד מוצר חקלאי בר מכירה והאחר אינו למכירה ולכן אין לקנותו בכסף מעשר שני (בבלי, נידה נא ע"ב). אם כן, הנוסח של לוקס מתאים להלכה יותר מזה של מתי, שכן את הפיגם באמת אין צורך לעשר, ואולי הדברים משקפים דווקא את האווירה המתנגדת להחמרות על מיני ירק ולאו דווקא את פרטי ההלכה כפי שהם נידונים בהלכות המשנה התנאית, ואם כן אין להבחין כל כך בין פרטי לוקס לאלו של מתי אלא דווקא לצרפם לקול אחד של התנגדות אנטי פרושית-חכמית, שאכן גם מתגשמת בפרטי הדיונים השונים בין מעשרות ופאה (איור 25).
נחזור למשנתנו. כל מה שנאמר הוא לגבי מעשרות, אך כל הירקות הללו (שבת וחרדל) פטורים מפאה. אמנם ראינו כי היו שסברו שיש לתת פאה מירק, אך קשה להעמיד את המשנה כדעה חריגה זו20ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ד. . ייתכן שחרדל ושבת נתפסו כצמחי תבלין ולא כירק, ואולי חויבו בפאה משום ששניהם לקיטתם כאחד והוכנסו לקיום, כמו הבצלים שבמשנה הבאה.
דין החרדל והשבת אינו דומה לכאורה למחלוקת על המנמר שדהו. המנמר עושה זאת בשדה שכולו אותו מין, ואילו החרדל והשבת זרועים בשדה ממין אחר. כרגיל אין זורעים שדה שכולו חרדל שכן החרדל הוא בעיקרו צמח בר הגדל בשולי השדה, ואין צורך בשדה שלם של חרדל. על כן חכמים מודים שאין כאן שדה אחד אלא שדות קטועים ונפרדים21על הגבלות מיוחדות על חרדל בדיני כלאיים ראו משנה, כלאים פ"ב מ"ח. . מכל מקום לחרדל דין מיוחד גם לעניין כלאיים (משנה, כלאים פ"ב מ"ח), שכן הצמח מתפשט וערוגות שונות עשויות להתקרב, בדרך זו, אחת לשנייה.
רבי עקיבא וחכמים אינם מתייחסים להפרשת הפאה של מה שכבר נקצר. דין זה למדנו לעיל שהזורע שדהו מין אחד וקצרם בשתי גרנות "נותן פיאה אחת... לכל" (לעיל פ"ב מ"ה-מ"ו); לכאורה, אם נותן פאה אחת על הכול הרי שוודאי גם נותן פאה אחת מכל הטלאים, כדעת חכמים. לפי פשוטה משנה ב היא כדעת חכמים בלבד22ייתכן שהמשנה לעיל מדברת על שתי גרנות סמוכות זו לזו, או אולי אפילו נקצרות באותו רצף, וכאן מדובר בשתי גרנות שזמן רב מפריד ביניהן. מכאן שאי אפשר לפרש את משנתנו כאלבק שהזריעה נפרדת והקציר הוא אחד. .
התלמוד הבבלי מדגיש שהמחלוקת היא במנמר לקליות, כלומר שמה ש"נומר" נאכל, אבל אם מנמר לאוצר – רבי עקיבא מודה שנותן פאה אחת על הכול (בבלי, מנחות עא ע"ב)23הפירוש נרמז גם בתוספתא (כאן ה"י) המציעה אבחנה זו לגבי מי שמידל (להלן מ"ג). . במקרה מעין זה כל התבואה מגיעה לאותה "גורן", אם כי בזמנים שונים.
הרקע החקלאי להלכה ברור. השדה אמנם אחד, אבל יש בו פינות פוריות יותר ופוריות פחות, וכתוצאה מכך ההבשלה בהן איננה אחידה. הדבר נובע בעיקר מכמויות המים (והניקוז הטבעי), וכן מכמויות הזבל בשדה. אחת התופעות המוכרות היא של "המדייר את שדהו" (ראו פירושנו לשביעית פ"ג מ"ד), כלומר מי שמחנה דיר של כבשים או עזים על קטע משדהו. בדרך זו זיבלו קרחות קרחות מהשדה, ולעתים לא הצליחו לזבל את כל השדה. בשדה שבו קרחת אחת מזובלת טוב יותר הבשילו הצמחים מעט קודם24כן בירו', יז ע"ג: "מקום הזבלין עולין תחילה". , והיבול היה גם כמובן רב יותר. אבל כל האסיפים הם גורן אחת, למרות ההבדלים שביניהם.