הנחת היסוד של המשנה היא שהבעל חייב בפאה על מה שהוא קצר. על כן, אם השדה נקצר בידו, או מטעמו, הוא חייב בפאה, אבל אם הקציר היה נגד רצונו, הרי הוא פטור מפאה. כל מקרי הביניים יידונו במשנה.
שדה שקצרוה גוים – מלשון המשנה לא ברור האם הגויים קצרו את החיטה בשביל ישראל או בשביל עצמם. בַהמשך המשנה מונה מקרים שבהם נעשה הקציר נגד רצונם של הבעלים, על ידי שודדים או מכת טבע, ובאופן טבעי צריך היה לפרש את המקרה הראשון במשנה באותו אופן, כלומר שהגויים קצרו את השדה נגד רצון הבעלים. ברם זהו בדיוק המקרה של "קצרוה ליסטים" המופיע להלן, ובהמשך נסביר משפט זה. האפשרות שהמשנה תחזור על עצמה אינה מפתיעה. במבוא לפירושנו עמדנו על כך שלעתים מופיעים במשנה ניסוחים הלכתיים מדוקדקים ולעתים יש למשנה אופי ספרותי יותר. זאת ועוד. אפשר לפרש ש"גויים" כאן הם השלטונות שהפקיעו את היבול או גבו אותו כמס. אין בכך גזל ממש, שהרי הבעל חייב בתשלום, אך לשיטתם של חכמים כל מעשה של השלטונות הוא בבחינת גזל, ואז יש הבדל בין המקרים ויש צורך לשנות את שניהם. עם זאת, הקושי טרם נפתר לחלוטין. כל הפירושים האחרים שנציע להלן לוקים בכך שאינם קשורים להמשך המשנה ולנושאים הנדונים בה.
מבחינה עניינית ניתן להציע הצעות מספר לפירוש הרישא לגופה. הפתרון הקיצוני ביותר הוא שהמשנה קובעת שגויים פטורים ממצוות פאה כשם, ומשום, שהם פטורים ממצוות התלויות בארץ. ההלכה עצמה פשוטה, אם כי שנויה במחלוקת. השאלה מנוסחת בתלמודים כך: "אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות" (ירו', פ"ד ה"ו, יח ע"ג; בבלי, גיטין מז ע"א, ועוד הרבה).
זו מחלוקת תנאים ומחלוקת אמוראים הממשיכה ועומדת בין אנשי ההלכה עד לימינו אלה45ראו בהרחבה בפירושנו לדמאי פ"ה מ"ט, ושם נראה שבתקופת התנאים ברור היה שפרות גוי פטורים ממעשרות (יש קניין לגוי להפקיע ממעשרות). . מבחינה הלכתית הפירוש אפשרי, אך הוא קשה מבחינה לשונית. לוא זו הייתה השאלה צריכה הייתה המשנה להתנסח בפשטות "גוים פטורים מפאה", או "שדה של גוים פטור ממעשרות". בספרא מובא הסבר לקושי זה: " 'ובקוצרכם' – פרט לשקצרוה הליסטים, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח או בהמה. 'ובקוצרכם' – פרט לשקצרוה גוים. מיכן אמרו נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט והשכחה והפאה, ורבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור" (ספרא, קדושים פרק א ה"ו, פז ע"ב). אם כן, המשנה מדגישה "שדה שקצרוה גוים" משום ששעת הקציר היא הקובעת, ואם הגוי התגייר לאחר הקציר אין הוא חייב בפאה. ההסבר מפנה לציטוט קדום: "מכאן אמרו"; אין זו הפניה ישירה למשנתנו, שהרי ההמשך ("נכרי שקצר שדהו...") אינו במשנה. ההפניה היא למשנה אחרת במסכת פאה שנדון בה להלן (פ"ד מ"ו). יתר על כן, כפי שנראה בפירושנו לדמאי פ"ד מ"ט בכל המקורות התנאיים ברור שהגוי חייב במצוות התלויות בארץ. הגוי אמנם איננו תחת השפעת ההלכה, אך פֵרותיו חייבים במצוות. לפיכך קשה להעמיד את משנתנו כדוגלת בעמדה המנוגדת, אם כי כמובן אפשר שלמשנתנו עמדה חריגה שבתקופת האמוראים הפכה לאחת העמדות הנפוצות.
הסבר הספרא מעצים את הקושי הספרותי. לא רק שההסבר למשנה מרחיק את הרישא מהנושאים הנדונים במשנה, אלא שהמשנה להלן עוסקת בנושא במפורש, והספרא אינו מזכיר את משנתנו בהקשר זה. אדרבה, הרישא של המדרש מרמזת למשנתנו, והסיפא מזכירה את הגויים אך מרמזת למשנה אחרת.
הירושלמי מסביר: "מתניתא בשקצרוה לעצמן, אבל אם קצרוה לישראל חייבת, ותני כן 'אין שוכרין פועלין גוים מפני שאינן בקיאין בלקט'? מתניתין בשקצרוה לאבדה, אבל אם קצרוה שלא לאבדה חייבת" (ירו', יז ע"א). הירושלמי מתנגד לפירוש שהגויים הם שכירים של ישראל, שכן אסור לשכור פועלים גויים למטרה זו46ייתכן שאיסור שכירת הפועלים הגויים מבטא בעיקר את התנגדותם של חכמים לקשרים כלכליים עם גויים, על מנת שלא לתת להם אחיזה בקרקע. , ומפרש שהגויים קנו את הפרות בעודם בשדה. לכן אם קנו את היבול לעצמם – פטורים מפאה, אף שהשדה של ישראל. אבל אם הנכרים הם פועלים של היהודי בעל השדה – הבעל חייב בפאה, ועל כך נאמר שרצוי שלא לשכור פועלים נכריים בגלל החשש שמצוות לקט, שכחה ופאה תיפגענה47פירוש זה למונח "ותני כן" שונה במקצת מהמקובל בירושלמי. . ההמשך של הירושלמי עשוי לפרש רק את המשך המשנה, ואז אין הוא שייך לדיוננו. ברם ייתכן גם שהוא מפרש את העניין שבו אנו עוסקים, וכך פירושו: ההלכה במשנה היא רק אם הנכרים קצרו את השדה ואינם משתמשים בפרות, אבל אם הם קונים רגילים – הרי שהיהודי נהנה מכל היבול, כולל אותו חלק של פאה, ולכן עליו להפריש פאה (עוד לפני המכירה). בהמשך הירושלמי יש החולק על פרשנות זו ובמהלך הדיון נזכרת ההלכה שאין הקרקע נגזלת. הווה אומר, הנכרים הנזכרים הם נציגי השלטון המחרימים תוצרת או סתם מזיקים ומענישים את בעל השדה. מכל מקום, מצב זה של קציר על מנת "לאבדה" אינו מצב רגיל, אלא מצב של מלחמה. הגויים משמידים את היבול ולכן הבעל פטור מפאה, שהרי לא נהנה מהיבול, ושמא אף הפך עני והוא עצמו זקוק לפאה.
לפי הירושלמי משנתנו עוסקת במצב שבו השתלטו נכרים על השדה, או בהחרמה או בקנייה של יבול השדה בטרם קצירה. ההבדל בין שני הפירושים תלוי בשאלה האם המשך הירושלמי דן עדיין במשפט הראשון, או בהמשך המשנה. מצב זה שבו נמכר היבול טרם קצירה מוכר ממקורות חז"ל, ובתרבות הכפר הערבי המסורתי הוא מכונה "פדאן". מכירה מסוג זה נזכרת במקורות נוספים48למשל ירו', בבא בתרא פ"ו ה"א, טו ע"ב, וראו פירושנו למעשרות פ"ה מ"ג, ועוד. . התוספתא דנה במקרה זה במפורש אך לא בהקשר של משנתנו, וקובעת: "ישראל שמכר קמתו לגוי (לקצור) פטור מן הפאה" (פ"ב ה"ט). אם כן זו ההלכה, אלא שבתוספתא זו היא אינה קשורה למשנתנו.
מעתה עלינו לחזור לשאלת מבנה המשנה, מדוע סטתה מנושא הדיון ועסקה בשאלת המכירה לנכרים. דומה שהפתרון מצוי בספרא שכבר ציטטנו לעיל: " 'ובקוצרכם' – פרט לשקצרוה הליסטים, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח או בהמה, 'ובקוצרכם' – פרט לשקצרוה גוים, מיכן אמרו נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט והשכחה והפאה, ורבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור" (ספרא, קדושים פרק א ה"ו, פז ע"ב). הספרא עוסק בנושאים של המשנה, אך בספרא המבנה מובן. כל ההלכות נלמדות מאותו כתוב במקרא, "ובקוצרכם", על כן יש לשער שהמשנה שלנו נלקטה מתוך מדרש הלכה קדמון. באותו מדרש למדו: "ובקוצרכם – פרט לשקצרוה הליסטים... לשקצרוה גוים" וכו'. המדרש הקדמון אינו זהה לספרא, שכן סדר ההלכות במשנתנו שונה מזה שבספרא. יתר על כן, הספרא מצטט את משנתנו, "מכאן אמרו...". אם כן הספרא אינו המקור למשנה אלא מאוחר לה, ומשנתנו מבוססת על מדרש הלכה קדמון לספר ויקרא, או לספר דברים49בספרי דברים, רפב, עמ' 298, דרשה לדברים כד יט המקבילה לספרא. שם ההלכה נלמדת מהמילים "כי תקצר קצירך פרט לשקצרוהו גוים מכאן אמרו...", וההמשך כמו בספרא. . בדרך כלל מדרשי ההלכה מבוססים על המשנה ואפילו מצטטים אותה. המשנה ערוכה כספר עצמאי שהלכותיו נלקטו מפרקי משניות קדומות שהיו ערוכות ברמה זו או אחרת. לפנינו מקרה נדיר שההלכה הקדומה היא מדרש הלכה קדמון. אין זו דרכה של המשנה, אך התופעה של משניות המבוססות על מדרשי הלכה קדומים מוכרת50לתופעה דומה ראו דיוננו להלן, פ"ד מ"א, וראו במבוא למסכתות קידושין, ערכין ועוד. .
קצרוה לסטים – המשנה רומזת למצב ביטחוני, המוכר ממקורות אחרים, ששרר בארץ ישראל, ובעיקר בספר. כנופיות לסטים פעלו מאזור המדבר ופשטו על שטחי היישוב. כנופיות אלו מכונות "גייס" ("גיס") ולעתים סתם גויים, ואלו היוו סכנה תדירה לחקלאים. הסבר זה מסביר גם את האפשרות שהרישא "קצרוה גוים" מתייחסת לכנופיית גיס מעין זו51ראו נספח ב למסכת תענית. . מבחינה הלכתית אמנם הרכוש שייך לישראל, אך הקציר נעשה שלא ברשותו ואי אפשר לחייבו בפאה על יבול שלא נהנה ממנו. כאמור ייתכן שלכך התכוון הירושלמי באבחנה בין "קצרוה לאבדה", שפטורים מפאה, לבין "קצרו שלא לאבדה" אלא לגזלה. לפי דעה זו במקרה זה הישראל חייב בפאה; העובדה שרכושו נגזל אינה פוטרת אותו מהמצווה. מסתבר שלא פרשנות לפנינו אלא מחלוקת ממשית על המשנה, מחלוקת המוצעת כאילו הייתה פרשנות בלבד. זו גם הסיבה לכך שהתלמוד התקשה, ואף אנו מתקשים, לפרש את הרישא בצורה הפשוטה, שהגויים הם שודדים רגילים. האפשרות שמשנה אחת חולקת על רעותה אפשרית, כמובן, אך אין לבחור בה אלא אם אין בידינו להציע פירוש פשוט אחר52ראו למשל לעיל פ"א מ"א ומ"ב. .
קירסמוה נמלים – הנמלים הם ממכות הטבע שכל חקלאי ירא מהן. הנמלים עשויות לפשוט על השדה ולקרסם את השורשים. שדה פורח עלול להיעלם בין לילה. החקלאי פטור מפאה שכן לא זכה לקצור את השדה, זאת אף שייתכן שיצליח לאסוף חלק מהיבול.
שברתה הרוח – זו מכת טבע נוספת שגם החקלאי בן זמננו ירא ממנה. בעונת הקיץ עלולים לפרוץ פרצי רוח השוברים את הקנים. כאשר הגבעול רך הוא רק יתכופף ויזדקף שנית לאחר הסערה, אך גבעולי השיבולים הבשלות קשים וראשיהם עמוסים, לכן הם עלולים להישבר. אם השדה כבר בשל ממש עשוי החקלאי להצליח לאסוף חלק גדול מהיבול, אך הוא פטור מפאה שכן אין זה קציר רגיל.
או בהמה פטורה – בהמה שנכנסה לשדה, מה שאכלה אכלה, אך מעבר לכך גם שברה שיבולים רבות. גם כאן החקלאי יצליח להציל חלק מן היבול.
קצר חצייה וקצרו לסטים חצייה פטורה שחובת קציר בקמה – כפי שראינו לעיל חובת הפאה היא בסוף (לעיל פ"א מ"ג), ולא נחלקו חכמים אלא על השאלה האם מותר להפריש חלק מהפאה גם בהתחלה. על כן מי שסיים את הקציר חייב בפאה. אם הלסטים סיימו את הקציר – כל השדה פטור מפאה.