מעשה – המעשה מדגים את ההלכה הקודמת. קרוב לוודאי שההלכה נוצקה ונוסחה כמסקנה מן המעשה. לעתים קרובות מופיע במשנה אותו דין פעמיים, פעם כמעשה ופעם כהלכה עקרונית. לעתים ההלכה עיקר והמעשה בא להדגים את ההלכה, ולעתים המעשה היסטורי ובעקבותיו נוסחה ההלכה, כמו במקרה שלפנינו35ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א, ושם רשימה חלקית של דוגמאות מעין אלו. , שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל – "לפני" כאן משמעו כנראה שרבן גמליאל היה בעל הקרקע ושמעון אריס שלו, או אפיטרופוס מטעמו. קליין36קליין, ארץ יהודה, עמ' 232. טען שהכינוי "איש פלוני" מעיד על עשיר מקומי או על בעל אחוזה. לפחות במקרה זה רבי שמעון "איש המצפה" לא היה איכר עצמאי, אלא פעל מטעמו של בעל האחוזה שהיה רבן גמליאל. מסורת זו מצטרפת למסורות על עושרו של רבן גמליאל וביתו, ועמדנו על כך בפירושנו למשנה הקודמת.
המעשה היה לכאורה בימי הבית, שהרי את השאלה העלו לפני חכמים בלשכת הגזית. בלשכת הגזית ישבה הסנהדרין דרך קבע, אם כי בסוף ימי בית שני עברה ל"חנויות" (ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ו), ולפי זה יש לפרש שהמעשה אירע לפני המעבר ל"חנויות". ברם, רבי שמעון איש המצפה היה מחכמי דור יבנה. התלמוד מייחס לו את מסכת תמיד (ירו', יומא פ"ב ה"ג, לט ע"ד; בבלי, יד ע"ב), וכפי שפירשנו אין הכוונה שערך את המסכת אלא ששנה חלקים מהחומרים שבה37ראו ירו', יומא פ"ב ה"ג, לט ע"ד, ומבואנו למסכת יומא. . מכל מקום הוא חי בדור יבנה, וכבר נשא את התואר "רבי" שהתחדש בדור יבנה. רבן גמליאל הראשון מת עוד לפני החורבן ובנו שמעון היה פעיל במרד, והחשבון אינו הולם. קשה לתאר כיצד רבי שמעון איש המצפה חורש לפניו. על כן יש לפרש שרבן גמליאל הנזכר צריך להיות רבן גמליאל דיבנה, ולא סבו שבסוף ימי בית שני כבר היה מת מזה זמן ניכר. אם כן יש לפרש שהמעשה אירע בסוף ימי בית שני, ורבן גמליאל היה איש צעיר אך בעל רכוש ניכר. הוא עדיין לא תפס מקום בהנהגה, אך היה בנו הצעיר של המנהיג הפרושי ובעל מעמד. פירוש אחר, דחוק יותר, הוא שהמעשה כולו אירע בדור יבנה, ומשמעות הביטוי "לשכת הגזית" שבמשנה הוא שהשאלה עלתה לדיון בסנהדרין, ולאו דווקא בסנהדרין שבירושלים. ייתכן שיש במונח "לשכת הגזית" גם ביטוי ספרותי לכך שהסנהדרין ביבנה היא כלשכת הגזית בשעתה.
כידוע תפס רבן יוחנן בן זכאי בתחילת דור יבנה את תפקיד ההנהגה, ובהמשך פינה את מקומו, מרצון או שלא מרצון, לרבן גמליאל ופרש לברור חיל, שם עוד היה פעיל זמן ניכר (בבלי, סנהדרין לב ע"ב; תוס', מעשרות פ"ה ב"א). בשאלה למה לא מילא רבן גמליאל את תפקיד ההנהגה38השאלה האם רבן גמליאל נשא את התואר "נשיא" או לא היא משנית לדיוננו. גם אם לא נשא תואר זה הרי שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הדור ושל שכבת החכמים. ראו עוד גודבלאט, נשיא, ופירושנו לעיל מ"ד. התחבטו חוקרים, והיו מהם שטענו שגמליאל זה היה עדיין צעיר מדי. לפי הפירוש העיקרי שהצענו, המסורת שלפנינו מוכיחה שרבן גמליאל לא היה כה צעיר וכבר היה בעל קרקע עצמאי בימי הבית. היעדרו מעמדת ההנהגה מוכיח כי הרומאים לא אפשרו לו לתפוס תפקיד זה. רק מעט מאוחר יותר הופשרו היחסים עם השלטון, גמליאל תפס את התפקיד, זכה לתואר "רבן" ורבן יוחנן בן זכאי פרש או נדחק ממקומו39אלון, תולדות א, עמ' 64 ועוד. .
[ועלו] ללשכת הגזית – בין החוקרים נטוש ויכוח על דמותה של הסנהדרין בסוף ימי בית שני, ויש אף המפקפקים אם המוסד היה פעיל בתקופה זו כלל ועיקר. ספרות חז"ל מציגה את הסנהדרין השוכנת בלשכת הגזית כגוף של חכמים, כלומר כגוף פרושי. במשנה שלנו הסנהדרין עונה לשאלה הלכתית ומצטיירת כגוף הלכתי מובהק, וכן בעדויות אחרות. לא ניכנס כאן לשאלת דמותה של הסנהדרין, ונסתפק בכך שגם אם היו צדוקים שותפים בסנהדרין דרך קבע ייתכן שהפלג הפרושי בסנהדרין ענה על שאלות שהופנו אליו. בתשובות מעין אלו אולי לא עורבו הצדוקים. ייתכן גם שבנושאים רבים, כמו בנושא פאה, לא הייתה כלל מחלוקת כיתתית והתשובה הייתה על דעת הכול. [ושאלו] אמר נחום הליבלר מקובל אני מרבי מיישא שיקבל מאבא – "שיקבל" הוא שיבוש מ"שקיבל", כמו ביתר עדי הנוסח, ומעתיק מאוחר תיקן את הנוסח. נחום ומיישה הם שניים מחכמי הבית שאינם מוכרים ממקבילות. ה"אבא" הוא כנראה אביו של מיישה. זו דוגמה נוספת לחכם שהוא בנו של חכם אחר. רבים מאוד מחכמי הבית השני היו בניהם של חכמים אחרים (או קרובי משפחה אחרים). הדבר מעיד על יציבות וסגירות של מעמד החכמים. אמנם תורה הייתה פתוחה לכול, אך בפועל היה כוחה של ההורשה רב. לאחר ימי הבית השני מתמעט כוחה של ההורשה. בתנאים של ימי קדם שבהם הניעות החברתית הייתה מצומצמת ביותר, גם כניסה של אנשים מעטים
מהשכבות הנמוכות לשכבת ההנהגה היא תוצאה של מדיניות פתוחה ומאמץ רב לגיוס חכמים משכבות נוספות40על כך ראו ספראי וספראי, גיוס. .
שיקבל מן הזוגות שקיבלו מן הנביאים – בתחילת מסכת אבות המשנה מביאה את שושלת התורה שבעל פה: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"41משנה, אבות פ"א מ"א ומקבילות רבות, מלאות או חלקיות, גלויות או סמויות. . משפט זה מייצג את השקפת עולמם של חכמים שהתורה שבעל פה היא אותה תורה שניתנה בסיני. אין כאן הכרזה היסטורית, אלא אמת דתית. הווה אומר, התורה שחכמים מחדשים היא התורה מסיני, מכוחם של דברי תורה נובעים דברי חכמים שהם בבחינת הבהרה ופיתוח של דבר ה'. דרך ההסבר שנקטנו בה באה בניגוד לדרכי הסבר אחרות הרואות בהכרזה זו אמת היסטורית. כלומר, כל הדברים שחכמים אומרים כבר נאמרו בסיני, והם בבחינת דברי תורה ממש. נרחיב בכך להלן42ראו עוד על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. .
ברשימה נפקד מקומם של הכוהנים, זאת על אף פסוקי התנ"ך שמשתמע מהם שיש או שהיה לכוהנים תפקיד מרכזי בשושלת המסירה של תורה שבעל פה. כפי שהסברנו בנספח למסכת שקלים זו עמדתם (הפולמוסית) של חכמים הבאה להדגיש שהתורה פתוחה לכול ואין לכוהנים מעמד או זכות מיוחדת בלימוד תורה. המשפט שלפנינו איננו היסטוריה של התורה שבעל פה, אפוא, אלא הבנייתה מחדש ככלי בוויכוח על מעמדם של חכמים בימי חז"ל.
מכל מקום, רבי מיאשה אומר שההלכה שיביא להלן היא בידו כמסורת קדומה.
הלכה למשה מסיני – הביטוי "הלכה למשה מסיני" מופיע בכמה מקורות תנאיים. ברוח הסברנו למשפט הקודם גם כאן אין זו הכרזה היסטורית אלא דתית. כל מה שהחכם רוצה לומר הוא שההלכה היא איתנה ואמִתית כדברי תורה. פירוש זה יוצא מן המקבילות התנאיות למשפט זה. כך, למשל, במסכת ידים חכמים נחלקים בשאלה אילו מעשרות יש להפריש בשנה שביעית בעמון ובמואב. מהדיון משמע שזו הלכה מחודשת, והשאלה היא האם עמון ומואב דומים לבבל שעליה חלה הלכה זו מזה זמן רב, או שהיא דומה למצרים שעליה החילו חומרה זו רק לאחרונה, בבחינת "מעשה חדש". אף על פי כן אומר רבי אליעזר על ההחלטה: "בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם', צא ואמור להם, אל תחושו למנינכם! מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית"43משנה, ידים פ"ד מ"ג, ואם יזכנו החונן לאדם דעת והקוצב זמני אנוש וקִצו נפרשנה במקומה. . אי אפשר שלא לתמוה כיצד זה קובע רבי אליעזר שדין עמון ומואב הוא הלכה למשה מסיני, אף שלדעת המתווכחים במשנה עצמה הוא מעשה חדש ביותר. ועוד, וכי היו לו לרבי אליעזר מסורות שלא היו לחבריו? אין זאת אלא שהמשפט "הלכה למשה מסיני" מבטא אמת דתית בלבד, זו מסורת איתנה, הלכה אמינה וטובה, ותו לא. על כן אל נופתע אם נמצא הלכה למשה מסיני ועליה מחלוקת44משנה, עדויות פ"ח מ"ז; ספראי, הלכה למשה מסיני, וראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"י. .
כפי שהדגשנו, כך השתמשו תנאים במשפט "הלכה למשה מסיני". בתקופת האמוראים הובן המשפט, לעתים, בצורה פורמלית יותר. "הלכה למשה סיני" היא הלכה שנמסרה בסיני, אך לא נכתבה. כוחה כדבר תורה, אך אין לה מקור בתורה ואין היא נלמדת בדרשה, ואף אינה תקנת חכמים. כך הציגו אמוראים, ובעיקר אמוראי בבל, את ההלכות. כך נוצרו סוגיות אמוראיות המתחבטות בנושא, ומקשות כיצד ייתכן שהלכה פלונית מוצגת כהלכה למשה מסיני ובמקבילות היא נלמדת בדרשה, או שהיא "תקנת נביאים", או שהיא שנויה במחלוקת. לפי דרכנו אין להתחבט בשאלות אלו, אך ברור שבסוגיות מספר הבינו את המשפט במשמעותו הפורמלית. מכל מקום, במשנתנו ההלכה מוצגת כמסורת קדומה, אך בלתי ידועה.
הזורע את שדיהו שני מיני חיטים [אם] עשאן גורן אחת נותן פיאה אחת שתי גרנות נותן שתי פיאות – זהו תוכן ההלכה הקדומה, שהיא המשנה שפירשנו לעיל.