ולחרובין כל הרואים זה את זה – החרובים פזורים בשדה. לפי הדין במשנה הקודמת (משנה ב) אם יש סביב העץ רוחב שלושה תלמים של זרע אחר, הוא מהווה גבול של מטע החרובים. הדין המיוחד של החרובים נובע מתנאי הגידול של עץ זה. גם בכפר הערבי המסורתי לא היה מטע של חרובים (בניגוד לכרם הגפן או למטע הזיתים). החרובים פזורים היו בשדה, במרחק רב ביניהם. המונח "שדה אילן" המופיע במקורות18ראו פירושנו לשביעית פ"א מ"א. מתייחס בעיקר לזיתים או גם לתאנים, הנטועים במרחקים של שלושה עצים לבית סאה (חמישים על חמישים אמה), כ- 12 עצים לדונם (איור 21).
אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא – לרבן גמליאל מסורות רבות על נוהגיו של בית אבא. בית אבא שלו הוא ביתו של רבן שמעון בן גמליאל, ממנהיגי המרד הגדול. למעלה מתריסר מעשים על בית אבא מצויים במקורותינו, שבעה מהם מיוחסים לרבן גמליאל או לרבי חנניה בן גמליאל19נראה שהיה קשור לבית גמליאל (תוס', עבודה זרה פ"ה ה"ב), וכך נבין את העובדה שרבי אלעזר ברבי צדוק מגיב על הסיפור. על הקשרים בין רבי צדוק לרבן גמליאל ראו להלן בסמוך. . זאת
ועוד. רבן גמליאל מספר מעשים, וכן מספרים מעשים רבים על מנהגו. בחלק גדול ממסורות רבן גמליאל מתקן רבי צדוק את הסיפור ברב או במעט20ראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ו. . רבי צדוק היה חברו ותלמידו של רבן גמליאל, ונמנה עם באי ביתו הקבועים. מכאן שפע הידיעות שלו והעניין שלו להביאן. ריבוי הסיפורים של רבן גמליאל ועליו נובעים ממעמדו המרכזי כמנהיג החכמים בדור יבנה. אמנם ספק אם נשא את התואר הפורמלי "נשיא"21ראו גודבלאט, נשיא. , אבל אין ספק שהוא היה המנהיג הפוליטי של שכבת החכמים. הוא לא היה החכם החשוב ביותר, ומעמדו בתוך חבורת החכמים היה כראשון בין שווים, אבל הוא בולט במעמדו האזרחי ובעצמתו הפוליטית. גם אביו היה חכם חשוב ומנהיג של הפרושים בימי הבית, וכן סבו. קדם לכול אלה מייסד השושלת, הלל. כל אלה היו חכמים חשובים ומנהיגים, ומכאן ריבוי המסורות עליהם.
נותנין פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח – לפי ההמשך, וכפי שיוכח להלן בסמוך, המדובר היה ב"עיר", כלומר בבית אחוזה, וכל הזיתים מאותה רוח (מאותו צד של האחוזה) נחשבו לשדה אחד. לפנינו דרך אחרת לגידול עצים. זהו שדה דגנים ("שדה לבן") ובו מצוי מדי פעם עץ בודד. אף שיטה זו מוכרת ממקורות חז"ל (כגון משנה, שביעית פ"ב מ"א) ומהווי הכפר הערבי המסורתי (איור 22).
וליחרובים כל הרואים זה את זה – לכאורה יש בחרובים להחמיר ולהקל. להחמיר בכך שהם מטע אחד רק אם העצים רואים זה את זה, ולהקל שניתן לגבש את כל החרובים, מכל רוחות העיר, למטע אחד, ולא רק את החרובים שבאותו רוח. אולי התנא רוצה לומר שבחרובים נדרש תנאי נוסף, שיהיו רואים זה את זה, או להפך, שתנאי זה חל גם על זיתים ותאנים ולא מנו אותו משום שהיה פשוט וברור, שהרי העצים שבשדות הדגנים בולטים למרחוק.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר – דין חרובים כדין זיתים, ולא נאמר מה טעמו של התנא הראשון המבחין בין חרובים לזיתים. ייתכן שבחרובים באמת כל עץ הוא לעצמו אך הזיתים נתפסים כמטע מלוכד, ולכן אי אפשר להפריז בפיזורם. פיזור יתר גורם להגדרת כל קבוצת עצים כמטע לעצמו. המימרה חוזרת בספרא (קדושים פרק א ה"ד, פז ע"ד).
ה"עיר" הנזכרת היא כנראה בית האחוזה, שכן כל העצים, אף אלו שבמרחק משמעותי זה מזה, שייכים לבעל אחד. בתקופה הרומית היו כמה שיטות לתפעול אדמות העשירים, אחת מהן היא שיטת האחוזות. שיטה זו היא פיתוח הלניסטי-רומי מובהק. האחוזה הייתה שייכת לעשיר שחי דרך קבע בפוליס, ולעתים בפוליס רחוקה. האחוזה הופעלה על ידי עבדים, פועלים או אריסים (להלן), בניהולו של "אפיטרופוס" המשגיח מטעמו של האדון. בעל האחוזה הגיע לאחוזתו מדי פעם, אך ככלל הייתה זו חקלאות "נעדרת בעלים". מבחינה חברתית האחוזה היא שלוחה של הפוליס. רווחי האחוזה זורמים אל הפוליס ומשמשים בסיס כלכלי לאדון. גם רמת החיים באחוזה היא עירונית. הפועלים חיים חיי פשטות, כמו כל תושבי המגזר הכפרי, אך האדון המבקר באחוזה חי בה כמו בביתו שבפוליס, ולכך השפעה מכרעת על תכנון מבנה המגורים. בית האחוזה נועד למלא ארבעה תפקידים עיקריים:
א. מקום מגורים לפועלים או לעבדי החווה.
ב. מקום לריכוז בתי המלאכה, הנדרשים לצורכי החווה ולעיבוד התוצרת המקומית (בתי בד, גתות, כבשני חרס ומתקנים נוספים כיוצא באלו).
ג. בבית האחוזה התגורר דרך קבע האפיטרופוס, שהיה בן חורין או עבד (ולעתים קרובות עבד משוחרר).
ד. כאן התגורר האדון בבואו לבקר באחוזה.
תפקודים אלו הכתיבו בניית מבנה מפואר אשר יכלול את כל מרכיבי הנוחות: חצר נרחבת, חדרי מגורים נוחים או אף מפוארים, רצפות פסיפס צבעוניות ובית מרחץ, ומצד שני אגפי מגורים פשוטים למפעילי האחוזה וכמובן מתקנים לעיבוד התוצרת ומחסנים (איור 23).
לעומת זאת, מבנה השדה שייך לאיכר מקומי תושב האזור. לעתים היה זה איכר אמיד השייך לעילית המקומית, ולעתים חקלאי רגיל שהתגורר במבנה פשוט. אנו מכנים מבנה פשוט מעין זה "חווה", אך השם הוא מודרני בלבד. לעתים מבחינה ארכאולוגית החווה עשויה להיראות כמו בית אחוזה; רק חפירה עשויה להבחין ברמת הפאר של המבנים. האחוזה עשירה בהרבה מהחווה, וההבדל החברתי בין שני הטיפוסים משמעותי ביותר, הרבה מעבר לפריט רווחה זה או אחר.
בית האחוזה משמעו הזרמת הון מהכפר אל העיר, ניצול המרחב הכפרי לטובת הפוליס. מבנה חברתי זה מסביר את עצמתה של הפוליס ואת שליטתה החברתית והכלכלית בפרובינציה. יתר על כן, בשיטת החוות העשירים הם חלק מהעילית המקומית, ובמרחב שמצויות בו חוות רבות תתפתח חברה כפרית שמשולבים בה עשירים, או שהיא אף מונהגת בידיהם. בגליל היו כמעט כל התושבים במגזר הכפרי יהודים, ומשמעות הדבר אינטגרציה בין הציבור היהודי הרחב ועשיריו. לעומת זאת בשיטת האחוזות לא שכנו העשירים, כמו גם העושר, במרחב הכפרי, ומעורבותם החברתית בחיי היום יום הייתה קטנה. בעלי האחוזות, כתושבים טיפוסיים של הפוליס, היו ברובם נכרים, או לפחות מקורבים לשכבה ההלניסטית, וממילא מנותקים במידת מה מהחברה היהודית.
המונח "עיר" המופיע בספרות חז"ל מתייחס לעתים לעיירות הגדולות ולעתים למבנה בודד. בספרות המחקר הוצע שה"עיר" היא לעתים גם בית האחוזה, ולמעשה איש אינו חולק על כך, אם כי בין החוקרים קיימות הערכות שונות על תפוצתה של התופעה22ראו אפלבאום, הוילה; ספראי, כלכלה, עמ' 183-178; ספראי, אחוזות; גולאק, קרקעות, עמ' 26-7, וראו בהרחבת מה בנספח לפירושנו למסכת דמאי. . כך, למשל, המשנה העוסקת במכירת נכסים מבחינה בין המוכר "חצר", כלומר מכלול מגורים, לבין המוכר "עיר". ההבדל הוא שה"חצר" כוללת חדרים ("בתים") וחצרות, ורק אם נאמר הדבר במפורש נכללים בו גם בית בד או בית מרחץ. ב"עיר", לעומת זאת, המרחצאות ובתי הבד נכללים כחלק אינטגרלי מהמבנה23משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ד; מ"ז; תוס', שם פ"ד ה"ה; ירו', שם פ"ד ה"ז, יד ע"ג; בבלי, שם סח ע"א. . כבר מהמשנה ברור שה"עיר" איננה מבנה חצר רגיל, אך בשלב זה עדיין אין בכך הוכחה האם הכוונה דווקא לאחוזה או רק לבית חווה. בהמשך המשנה נזכרים העבדים שהם חלק מהעיר, וה"סנטר" שאיננו חלק ממנה. בתוספתא מוסיף רבי יהודה "סנטר מכור אונקולמוס אינו מכור" (שם פ"ג ה"ה), ובנוסח הירושלמי "איקומנס" (שם שם), כלומר האוקונומוס. הבבלי (שם שם) התחבט בפירוש המונחים, אך ברור שאלו הם פקידי בית האחוזה. "אֵוקונומוס" הוא המונח הרומי המקביל לאפיטרופוס, וברור שהכוונה לאחוזה. יתר על כן, בארץ ישראל הייתה העבדות נדירה, וקשה להניח שבבית חווה יהיו עבדים המהווים תופעה תדירה. מכל מקום, הזכרת האוקונומוס איננה מתבארת אלא אם מדובר בבית אחוזה.
בספרות היוונית ובפפירוסים מנהל האחוזה הוא בדרך כלל ה"אפיטרופוס"; משמעותו המילולית של המונח היא משגיח או ממונה. המונח נזכר בספרות חז"ל לרוב, אך בדרך כלל תפקידו להשגיח על יתומים או על אישה. בהקשרים רבים הוא נזכר באופן סתמי וייתכן שהיה ממונה על אחוזה, אך קשה לבודד עדויות אלו. כך, למשל, המדרש מספר על אפיטרופין שיוצאים ליישוב הכפרי, בוזזים את ה"קריות" ואחר כך חוזרים לעיר ונותנים צדקה24תנח', בובר, ראה ח, עמ' יא, א; פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר, א, עמ' 161. במקבילה בשמות רבה לא, יז כבר אבדה המשמעות המדויקת של המונחים, והאפיטרופין מכונים סתם "הגמונים". . בהקשר זה ייתכן ששוב לפנינו הד מדרכי התנהגותם של הממונים על האחוזות, במקרה זה הממונים הם אולי ממוצא יהודי.
באוונגליון למתי נזכר כרם המופעל על ידי פועלים בהשגחת אפיטרופוס25מתי כ 8. . ניתן לפרש זאת כממונה על בית אחוזה, אך ייתכן כי שוב המונח משמש במשמעות כללית בלבד.
במשל זה הבעל מנהל את הכרם בעצמו, דבר שאיננו אופייני לאחוזה, ואולי מדובר דווקא בבעל חווה קטן המעבד את אדמתו בעצמו.
אשר לסנטר. מקור המילה הוא אולי הקנטוריון, שר המאה בצבא הרומי. מונח זה הועבר ככינוי כללי לבעלי תפקיד רבים כגון הממונה על השמירה בעיר, ופעם אחת אף כגובה מס26שפרבר, פונדק; ספראי, ביטחון. . אפשרות אחרת, סבירה יותר, היא שהכוונה ל- Salutarius; בראשיתו ציין המונח עבד שהיה אחראי על מדידת גבולות האחוזה, אך בהמשך הפך למונח כללי יותר, לעבד הממלא תפקיד בכיר באחוזה27כך פירש אלון, תולדות ב, עמ' 253. לסלוטריוס באחוזה הרומית ראו קרלסן, ויליקי. . במקור אחד נזכרים האפיטרופוס והסנטר יחד: "ישראל שמינה גוי אפיטרופא או סנטר מותר ללוות ממנו בריבית" (ירו', בבא מציעא פ"ה ה"ו, י ע"ג)28צירוף הסנטר והאיקונומוס יחדיו מופיע גם בירו', בבא מציעא פ"ט ה"א, יב ע"א: "המקבל שדה מחבירו הרי זה קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר. החופר והכייל והסנטר ושומרי העיר והאיקונומוס נוטלין שכרן מן האמצע", השוו תוס', שם פ"ט הי"ד. אם אכן מדובר בבית אחוזה אזי תתבאר ההלכה כמדברת על אריס שחכר שדה של בעל קרקע עשיר. אחוזה זו הופעלה בשיטת הכפר הפרטי (להלן), ובמסגרת זו צריך אריס לשלם תשלומים נוספים לפקידי האחוזה. עיבוד השדה נעשה על ידי האריס. . ייתכן שהצירוף אפיטרופוס וסנטר נראה כמכוון למינוי כמנהל אחוזה, שכן זה מתפקידיו הרגילים של אפיטרופוס, והקשר בין הסנטר והאחוזה נזכר אף הוא במשנה שצוטטה.
העיר כמבנה או כמכלול מבנים גדול ומבודד מופיעה בסדרת מקורות נוספים ממקורותינו שרובם כבר נזכרו בספרות המחקר. המשנה בעירובין עוסקת ב"עיר של יחיד" שהפכה להיות "עיר של רבים" ולהפך (משנה, עירובין פ"ה מ"ו, וראו פירושנו לה). לפי ההקשר מדובר במקבץ מבנים צפוף מחוץ לעיר. לו היה זה מבנה אחד, "חצר" בלשון המקורות, לא הייתה מתעוררת כל שאלה בקשר לעירובה. כפי שהעיר אפלבאום, ובעקבותיו הירשפלד, המשנה מרמזת לתהליך שבו הפכו מבנים בבעלותו של יחיד לכפר לכל דבר. במשנה מדובר גם על הליך הפוך, הפיכת כפר רגיל לרכוש של יחיד. הלכה אחרת עוסקת בחוכר עיר שלמה)תוס', בבא מציעא פ"ט הל"ט(.
לשתי הלכות תנאיות אלו ניתן לצרף גם מקורות אמוראיים. בירושלמי ובבבלי שהבאנו לעיל (בפירושנו למ"א בפרק זה) מתנהל דיון על הדרכים שיש לבנות עבור ה"עיר"29ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א; בבלי, בבא קמא פ ע"ב. המקורות צוטטו לעיל. , ושוב מדובר ביישוב גדול מחוץ לתחומי היישובים הקיימים. עצם העובדה שההלכה תובעת בניית דרכים לעיר מוכיחה שמדובר במבנה השייך לאיש עשיר, בטיפוס יישוב מרמה גבוהה, אחרת לא היו בונים דרכים ייעודיות למקום. הלכה אחרת, שגם היא הובאה לעיל, מזכירה דרך "מעיר לעיר" (בבלי, בבא בתרא ק ע"א)30אין להלכה זו מקבילה ארץ-ישראלית, אך קשה להניח כי ההלכה יסודה בבבל. (בניגוד ל"דרך הרבים"), ושוב נראה שמדובר בעיר של יחיד, שכן הדרך הרגילה בין יישובים נקראת שם סתם "דרך הרבים". סיפור אמוראי אחר מזכיר אדם שקנה עיר ובה עבדים, כן נזכר פלוני שנתן מתנה לעבדו עיר פלונית (ירו', יבמות פ"ח ה"א, ח ע"ד; תוס', פאה פ"א הי"ג). באזכורים אחרים שנזכרת בהם העיר קשה להבחין האם מדובר בעיר במשמעות של יישוב רגיל או בעיר של יחיד.
אי אפשר להוכיח בצורה מוחלטת שה"עיר" היא בית אחוזה ולא חווה. מבחינה הלכתית אין לצפות להבדלים הלכתיים בין השניים. מכל מקום, באזכורים הספורים שהובאו ה"עיר" מצטיירת לא רק כמבנה מחוץ לתחום היישוב אלא גם כיישוב מרמה גבוהה יותר, כמבנה מורכב יותר ממבנה חצר רגיל וכטיפוס יישוב שיש בו עבדים. שני מרכיבים אלו קרובים יותר לבית אחוזה מאשר לחווה.
בלוקס מצינו משל על אדם שגמל לעבדו המוצלח ומינהו שליט על עשר ערים31לוקס יט 19-17; מתי כה 14. הנוסח במתי כבר מטושטש, ובמקום ערים מדובר על ככרי כסף. חשיבותה של העדות מלוקס היא בכך שיש בה מעין גשר בין בית האחוזה, כטיפוס התיישבות, לבין המונח "עיר" במקורו העברי. . המעבד ליוונית השתמש במונח "פוליס", אך במקור היה כתוב כנראה "עיר", והכוונה הברורה היא למינוי כמשגיח על עשר אחוזות. "עיר" בהקשר זה היא ככל הנראה אחוזה, אחרת אין לסיפור משמעות, שכן לאדם רגיל ואפילו לשליט אין ערי פוליס שהוא יכול לחלק לעבדיו.
אם כן, גם במשנתנו ה"עיר" היא כנראה בית האחוזה. אחוזתו של רבן שמעון בן גמליאל כללה תחום חקלאי נרחב, ומעידה על מעמדו הכלכלי של מנהיג פוליטי ודתי זה.
אף רבן גמליאל עצמו היה איש אמיד, כפי שעולה ממסורות רבות. שני המנהיגים לבית גמליאל מילאו תפקידים ציבוריים חשובים, ובעולם הקדום כמעט לא ייתכן מנהיג שאינו אמיד32אף רבי אלעזר בן עזריה, שנבחר לשעה במקום רבן שמעון בן גמליאל, איש עשיר היה (ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ג-ע"ד; תענית פ"ד ה"א, סז ע"ד; בבלי, ברכות כז ע"ב - כח ע"ב), וראו: אלון, תולדות, עמ' 201-200; שפירא, הורדה; תא-שמע, ערבית. . מכל מקום, מעניין שרבן גמליאל דיבנה הצליח לשמור על עושרו למרות המרד הגדול ולמרות העובדה שאביו נמנה עם ראשי המרד בירושלים. יש להניח שרכושם של ראשי המורדים הוחרם, כמקובל בעולם הרומי, אך רבן גמליאל המשיך להיות עשיר. ייתכן, כמובן, שעם ההפשרה הפוליטית אפשרו לו הרומאים לשוב לרכושו.
הירושלמי מוסיף ומסביר שהמונח "רוח" נקבע לפי המיקום של העיר.