ובאילן – אילו פרות של אילן חייבים בפאה, האוג – האוג מכונה כיום אוג הבורסקאים, Rhus Coriaria. הוא מופיע ברשימת הפרות שהם "קלים לדמאי" (משנה, דמאי פ"א מ"א), כלומר שיש רבים שאינם רואים בהם גידול תרבות, ולכן יש לכאורה סיבה לפטרם ממעשרות, שהרי שיח שאינו גידול תרבות פטור ממעשרות. האוג שימש לתעשיית הבורסקאות, ובעיקר להכנת צבע. מכאן גם שמו בערבית ובסורית "סומקא" או "סומק". את הצבע הכינו מגזע העץ, כך לפי התוספתא שבידינו, אבל יש הגורסים שהכינו את הצבע מעלי העץ (ירו', שביעית פ"ז ה"ב, לז ע"ב)82לחילופי הנוסח ראו פליקס, עצי פרי, עמ' 246, הערה 14 ופירושו של פליקס לירושלמי שם (פליקס, שביעית, עמ' 108). , ובפועל ניתן להפיק מהאוג גוונים שונים של צהוב ושל בז'83פרקר, ציבענים, עמ' 78-77. . אם כן, האוג נזכר במיוחד במשנה משום שהוא ספק אוכל, והמשנה באה להדגיש שפריו הקוצני נחשב לאוכל (איור 12)84ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א, ושם הצענו שרק בגליל נחשב האוג לפרי שנשמר, ומשנתנו כנוהג הגלילי בניגוד למשנת דמאי. .
והחרובין – החרובים נזכרים רבות בספרות, אך בדרך כלל שימשו רק למאכל בהמה ולמאכל עניים85משנה, שבת פכ"ד מ"ב; מעשרות פ"ג מ"ד ומקבילות; ירו', כתובות פ"ז ה"ט, לא ע"ג; קידושין פ"ב ה"ה, סב ע"ג. . על כן מובן מדוע הם נזכרים במשנה שלנו. הם פרי שנשמר, אם כי ערכו אינו רב.
[ו]האגוזים והשקדים הגפנים והרימונים הזיתים והתמרים – הם מהפרות הרגילים בארץ. למעשה הרשימה כוללת כמעט את כל הפרות הנפוצים בארץ. ברשימה זו של עצים נפוצים חסר רק עץ התאנה, ואכן בתוספתא נאמר: "תאנים, אף על פי שמכניסו לקיום אין לקיטתן כאחד. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר רטובות תמרה86הכוונה לתמרים הנושרים מהעץ עם הבשלתם. פטורות מן הפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. רבי לעזר ברבי צדוק אומר השיזפין חייבין בפאה, אחרים אומרים אף בנות שוח וחלחלחין" (תוס', פ"א ה"ז). עץ התאנה בולט בכך שפרותיו אינם מבשילים כאחד, על כן מקובל שבעל הבית מלקט כל יום את הפרות הבשלים מהעץ. סיפור יפה מדגים מצב זה: "דלמא: רבי חייא בר אבא וחבורתיה, ואית דמרין רבי יוסי בירבי חלפתא וחבורתיה, ואית דמרין רבי עקיבה וחבורתיה, הוו יתבין לעיי באוריתא תחות חדא תאינה. והוה מרא דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום. אמרין שמא הוא חושדיני, נחלוף את מקומינו. למחר אתיא מרה דתאינתא גבון, אמר לון מריי אף חדא מצוה דהויתון נהיגין ועבדין עמי מנעתונא מיני. אמרון ליה, אמרינן דילמא דאחשד לן. בצפרא אתי מודעא יתהון, זרחה עליו החמה והתליעו תאינותיה. באותה שעה אמרו בעל התאנה יודע אימתי עונתה שלתאינה ללקוט והיה לוקטה" (ירו', ברכות פ"ב ה"ז, ה ע"ג – מעשה: רבי חייא וחבורתו, ויש אומרים רבי יוסי ברבי חלפתא וחבורתו, ויש אומרים רבי עקיבא וחבורתו, היו יושבים ועוסקים בתורה תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה מקדים בבוקר ולוקט אותה [את העץ] בכל יום. אמרו שמא הוא חושד בנו, נחליף את מקומנו. למחר בא בעל התאנה אליהם. אמר להם [בעל התאנה] רבותיי אפילו מצווה אחת שהייתם נוהגים ועושים עמי מנעתם ממני. אמרו לו אמרנו שמא אתה חושד בנו. בבוקר בא והודיע להם [ש]זרחה עליו השמש והתליעו תאנותיה. באותה שעה אמרו...). אם כן, בכל בוקר מלקטים את התאנים שבשלו באותו עץ. אם אין עושים כן התאנים מגיעות במהרה לבישול יתר, נרקבות ונופלות. הפרט האחרון אולי מופרז במקצת, פרי התאנה הבשל אינו נושר בו ביום. מכל מקום מקובל שבעל הבית לוקט את התאנה כל יום, וכך נוהגים בכפר המסורתי עד ימינו.
אם כן התאנה היא אוכל ונשמר, אך אין לקיטתה כאחת, על כן כל הפרות הללו: חייבים בפיאה – אחדים מהמפרשים אומרים שיתר האילנות פטורים מפאה והמשנה מנתה רק את החייבים בה87כך הר"ש, מהר"י מלכי צדק ואחרים. . אלבק לאתר מפרש שהמשנה מנתה את הפרות החריגים החייבים בפאה, וכל היתר ודאי חייבים בה. לעומת זאת הרא"ש אומר שהמשנה מונה רק דוגמאות, ואין להסיק ממנה שמינים אחרים פטורים מפאה. נראה לנו לקבל את דברי הרא"ש בתוספת חשובה: הרשימה במשנה כוללת את רוב עצי הפרי החשובים שרווחו בארץ, ומן הסתם סתם עץ פרי חייב בפאה, להוציא את התאנים ועצים הדומים לה. בספרא רשימת חייבי הפאה ארוכה עוד יותר: "ובאילן האוג והחרובים האגוזים והשקדים, הגפנים והרימונים הזיתים והתמרים חייבים בפאה" (קדושים פרק א ה"ח, פז ע"ב). האגוזים והשקדים תדירים פחות מיתר העצים שברשימה של המשנה, ולכן לא מנתה אותם המשנה. לא נמנו פרות חשובים פחות כתפוחים או אפרסקים. ייתכן גם שהמשנה נוסחה ביהודה, שבה פרות כשקדים ותפוחים נדירים יותר, ובברייתא הגלילית הם נמנים, שכן בגליל (העליון) פרות אלו גדלים ביתר הצלחה.