לאחר שתי המשניות הראשונות, שעסקו בעיקרי היהדות, המשנה חוזרת לסדרה ועוסקת בפרטי המצוות. מצוות פאה היא ביטוי למצוות צדקה שאין לה שיעור, אך לה עצמה יש גדרים הלכתיים, הראשון שבהם נזכר במשנה הקודמת.
נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור – נפתח בעמדתו של רבי שמעון. לדעתו מתן פאה צריך להיות בסוף הקציר בשדה. בתוספתא ארבעה נימוקים לכך: "אמר רבי שמעון, מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פיאה אלא בסוף: (1) מפני גזל העניים, (2) ומפני בטול העניים, (3) ומפני מראית העין,
(4) ומפני הרמאין. (1) מפני גזל העניים כיצד? שלא יראה שעה שאין שם אדם, ויאמר לעני מדעתו בוא וטול לך פיאה זו. (2) ומפני בטל עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ואומרין עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פאה. אלא מתוך שניתנה בסוף הולך ועושה מלאכתו, ובוא ונוטלה באחרונה. (3) ומפני מראית העין כיצד? שלא יהו עוברין ושבין אומרין ראו היאך פלני שקצר את שדהו ולא הניח ממנו פיאה. שכך כתוב בתורה לא תכלה פאת שדך וגו', ו(4) מפני הרמאין כיצד? שלא יאמרו כבר נתננו. דבר אחר שלא יניח את היפה ויתן מן הרע" (פ"א ה"ו), ובמקבילה: "וכן היה רבי שמעון אומר, בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו: (1) מפני גזל עניים,
(2) מפני בטול עניים, (3) ומפני מראית העין (4) ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. (1) מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה אדם שעה פנויה, ויאמר לקרובו העני בוא וטול לך פיאה. (2) מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום, ואומרים עכשיו הוא נותן פיאה. אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת, ויבואו בשעת הכילוי.
(3) מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים, ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים. (4) ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך" (ספרא, קדושים פרשה א ה"י, פז ע"ג; ירו', יח ע"ב).
בתוספתא ניתנים ארבעה נימוקים ונימוק נוסף בשם "דבר אחר", אבל גם הרשימה של ארבעת הנימוקים כוללת נימוק חמישי, כפי שנראה להלן57המספר ארבע הוא מן הסתם מבנה ספרותי, מעבר לרשימת הנימוקים. . הנימוק הראשון הוא שאם אין מועד קבוע לנתינת הפאה יוכל אדם להחליט באופן שרירותי על מתן הפאה לעני מסוים, בשעה שרק הוא נמצא ליד השדה. אין צריך לומר שזה פתח למעשי תרמית נוספים. כך, למשל, העני יכול לשלם מעט לבעל הבית תמורת הזכות לאסוף פאה משדהו, ושניהם ינצלו את הזמן שאין בו עניים נוספים סביב השדה.
הנימוק השני הוא היכולת לשחרר את העניים שלא יצטרכו להמתין ליד השדה כל זמן הקציר. התוספתא מניחה שיש לעניים מלאכה אחרת לעשות. המקבילה בתורת כהנים אומרת שבזמן שישתחרר לעניים ילכו ללקט בשדה אחר. נראה שהסבר המדרש מקורי יותר, שהרי מלאכתם של עניים, בזמן הקציר, היא ללקט תבואה. ההסבר השלישי הוא שבני העיר לא יחשבו שבעל השדה התעלם מחובתו. ההסבר הרביעי לפי התוספתא הוא שבעל השדה לא יוכל להתחמק מחובתו ולטעון שכבר נתן פאה באמצע השדה. בספרא ההסבר הרביעי שונה, והוא עקרוני יותר: "משום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך", אם כן זו גזרת הכתוב שפאה ניתנת בסוף השדה. ייתכן שהתפיסה העקרונית שבספרא נרמזת גם בתוספתא, שהרי גם היא מצטטת משפט זה מהמשנה. קשה להכריע האם עורך הספרא בא לפרש את התוספתא ופירק את המשפט שלה לשניים, או שמא עורך התוספתא הוסיף נימוק רביעי שונה. כך או כך, מסתבר ששתי הברייתות קשורות זו לזו. מבחינה מבנית סביר יותר שהנימוק הרביעי הוא "מפני הגזלנים"; זהו נימוק שווה מעמד ליתר שלושת הנימוקים. לעומת זאת הנימוק הרביעי כפי שהוא בספרא (גזרת הכתוב) הוא נימוק בעל אופי שונה. אחרי נימוק מעין זה אין מקום לנימוקים הגיוניים אחרים. בתלמוד הבבלי הברייתא מצוטטת כפי שהיא בספרא (ובירושלמי), והתלמוד שואל על אי השוויון בין הנימוקים ומתקן את הברייתא לפי התוספתא (שבת כג ע"ב). יש לשער שהתלמוד הכיר את שני הניסוחים ובדרך זו כאילו הכריע בין שני הניסוחים לטובת הניסוח של התוספתא.
הנימוק החמישי נמצא רק בתוספתא, והוא שמא יניח את היפה ויתן מן הרעה. אם בעל השדה קובע מתי ייתן פאה הוא עלול לברור את החלקה הטובה פחות.
כל הנימוקים הללו חושפים את האסטרטגיה של הקהילה להניע את אנשיה לבצע את מצוות מתן פאה. באופן תאורטי עמד לרשות הקהילה מנגנון כפייה, אבל בפועל היה קיום המצוות וולונטרי58ראו הנספח למסכת שקלים. , ובתנאים של קהילה כפרית קטנה, משפחתית למחצה, שההשתתפות בה וולונטרית, אי אפשר להשתמש באמצעי כפייה. לרשות הקהילה עומד מעין "מנגנון" של לחץ חברתי. חכמים אינם מהססים לנצל את כוחו של הלחץ החברתי ולתעל אותו לשמירת מצוות בקפידת יתר (לטובת העניים). ככל שהמצווה חופשית יותר – כך אמצעי הלחץ החברתי יעילים פחות. אם אדם יכול לתת פאה בזמן שהוא רוצה קשה לחברה לפקח על קיום המצווה. לכן חכמים שואפים לעצב מסלול ביצועי מוגדר למצווה שיאפשר פיקוח חברתי בלתי פורמלי עליה.
חשוב לציין שחכמים אינם מעלים את הטיעון שהפרשת פאה בסוף נועדה להגן על בעל הקרקע מהפרעות או מהטרדה של העניים התובעים ממנו להרשות להם ליטול משלו. ייתכן ששיקול זה היה שיקול משמעותי בעיצוב ההלכה, אך לחכמים חשוב להדגיש את זכותו של העני שהוא כאילו בעל הפאה ויש לו עליה זכויות הלכתיות לכל דבר. לפי כל ההסברים חכמים רואים במצווה זכות ויתרון גדול, אבל בפועל לבעל הבית זו הקלה, אף שיש בכך החמרה לעניים. התנא מבטא בכך את ההכרה המעשית שבפועל תשלום הפאה הוא בבחינת חוב, זאת למרות העמדה הדתית העקרונית בעניין.
נחזור לראשית המשנה. את המשנה עצמה ניתן להבין בשתי צורות: או שדברי רבי שמעון מגבילים את הרישא והם דעת הכול, או שלפנינו מחלוקת. לכל הדעות עדיף לתת את הפאה בסוף59בעל מלאכת שלמה מדייק ש"נותנין" היינו בדיעבד בלבד, וראוי לתת פאה בסוף השדה. פירוש זה מדוקדק יתר על המידה, ובלשון המשנה הצורה "עושין" (גוף ראשון רבים) או "עושה" (גוף שלישי יחיד) הן הצורות הרגילות, כמו במשנה ב לעיל "אין פוחתים" (פוחתין), או במשנה ו להלן "לעולם הוא נותן". , אך תנא קמא מאפשר להפריש פאה גם בתחילה וגם בסוף, ורבי שמעון חולק. אבל מן התוספתא ברור שלפנינו מחלוקת לכל דבר: "נותן אדם פיאה מתחילה ובאמצע ובסוף, ואם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. רבי שמעון אומר אם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף הרי זו פיאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור" (פ"א ה"ה). אם כן, לפי רבי שמעון בכל מצב יש להפריש פאה בסוף השדה, ולחכמים ניתן להפריש פאה כל אימת שרוצים.
הר"ש למשנתנו ופרשנים אחרים60בעל מלאכת שלמה מעלה את שתי ההצעות, והרא"ש מעדיף את הפירוש השני. מהר"י מלכי צדק טוען שלרבי שמעון מותר לתת פאה בסוף הקציר גם מהתלוש ובתנאי שנותרה מעט פאה מהמחובר. אמנם ההלכה היא שיש להפריש פאה ממחובר, אך נראה שחכמים אפשרו לתת פאה גם מאוחר יותר, ואין בדבריו של רבי שמעון חידוש. ראו על כך במבוא למסכת שלנו. מתחבטים בשאלה מה פירוש "בסוף" – בסוף הנתינה, שבסך הכול יהיה כדי אחד משישים, או שמדובר במי שנותן יותר מכשיעור וצריך שהנתינה האחרונה תהיה אחד משישים של מה שהשתייר. נראה שגם הירושלמי התחבט בשאלה (טז ע"ג), אם כי דברי התלמוד עמומים יותר.
אם אדם מפריש פאה בצורה שאינה ראויה – היבול שהופרש הוא הפקר. הפקר, כמו פאה, פטור מתרומות ומעשרות (משנה, חלה פ"א מ"ג; תרומות פ"א מ"ה), ולכאורה אין הבדל בין הפקר רגיל להפקר משום פאה. ההבדל טמון, לפי הירושלמי, במחלוקת אחרת של בית שמאי ובית הלל: "בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה" (להלן פ"ו מ"א). אם כן, אם הפקיר מיבולו לעניים, כמו בפאה, לפי בית שמאי זה הפקר ראוי, ולפי בית הלל גם העשירים רשאים לזכות בו, אבל העשירים אינם יכולים לזכות בפאה, ולפיכך לא ייתכן שזו פאה כשרה. אם כן, למחלוקת רבי שמעון וחכמים היבט מעשי משמעותי. אם בעל הבית נתן מרצונו תוספת פאה (בתחילת הקציר) הרי שאין זו פאה כשרה, והיא חייבת במעשרות. בהמשך הירושלמי מעמיד את משנתנו כבית שמאי, שרק לשיטתם יש הבדל הלכתי בין פאה למעשרות (להלן פ"א ה"ו, טז ע"ג). יכול להיות שניתן לפרש את המשנה גם כבית הלל. לפי פירוש זה מבחינה הלכתית הפקר חל גם על עשירים, אך בפועל יכול בעל הבית לכוון את ההתרחשויות כך שהעניים יזכו בהפקר. מכל מקום הירושלמי אינו מהסס להעמיד סתם משנה כבית שמאי, וזאת אף שעקרונית נקבעה הלכה לכאורה כבית הלל, אך בפועל נהגו ופסקו הלכות רבות כבית שמאי61ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. ראו להלן בפירושנו למשנה ד, גם שם הסוגיה מניחה שהיו שנהגו כבית שמאי. .
עם זאת, כל הקישור בין הדיון על זמני הנחת פאה לבין הפרשת מעשרות מפאה שאיננה פאה כשרה הוא אמוראי, ואין עדות לכך שתנאים היו מודעים לו, או שהתייחסו אליו. במשנה הדגש הוא על השאלה האם הבעלים יצאו ידי חובת פאה, ולא דיון בעודפי פאה. לפי פשוטם של דברים מותר לבעלים לתת פאה יותר ממה שנדרש, שהרי אין חובת מקסימום לפאה. הדיון במעשרות מעודפי פאה אופייני למחשבה משפטית שיטתית, ואין ראיה שזו דרכם המשפטית של התנאים במשנתנו.
הירושלמי (טז ע"ב) מביא דרשה אחרת, מנוגדת לרבי שמעון, ולפיה מותר להפריש פאה בזמן שרוצים: "ובקצרכם מה תלמוד לומר לקצור אלא אחת בתחילה ואחת בסוף". אם כן, רשאים להפריש פאה בתחילת הקציר או בסופו.
יש מפרשים שהציעו להבחין בין תחילה וסוף של השדה (קדימות במקום) לבין תחילה וסוף של זמן הקציר (קדימות בזמן). אבחנה מעין זו הייתה מאפשרת להכניס למחלוקת משמעויות נוספות. אלא שכל ההבחנה מלאכותית; לשדה אין התחלה וסוף קבועים. הבעל יכול להתחיל את הקציר מהיכן שירצה. המקום שבו בחר בעל הבית להתחיל הוא התחלת השדה, וממילא כל הניסיונות לכלול במשנה אבחנות משניות מרחיקה אותנו מפשט המשנה.
אבחנה אחרת המצויה בירושלמי ובראשונים62ראו למשל בעל תיו"ט שמצא שהרמב"ם סתר את עצמו בנקודה זו. היא האם לדעת רבי שמעון יש להשאיר בסוף אחד משישים של השדה, או שמא בסוף צריך לתת אחד משישים של היום האחרון בלבד. ברור שלפי דרשת הספרא ומקבילתה בירושלמי יש להפריש בסוף את הפאה מכל השדה, כך שהפירוש הראשון הוא היחיד הבא בחשבון. אבל הירושלמי מציע במפורש שלדעת רבי שמעון יש לתת אחד משישים של "המשתייר".
רבי יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משם פאה ואם לאו אינו נותן אלא משם הבקר – יש להשאיר בסוף פאה סמלית, וניתן להפריש את רוב הפרשת החובה גם בתחילת הקציר או בסופו, ובתנאי שבסוף ייתן משהו מחובת הפאה (ודי לכך בקלח אחד). דעה זו היא עמדת פשרה בין רבי שמעון וחכמים. מבחינה מעשית עמדתו של רבי יהודה קרובה לעמדתם של חכמים, ועם זאת הוא מקבל עקרונית את שיטת רבי שמעון, מבלי לקבל את נימוקיה המעשיים ואת השלכותיה החברתיות. כאמור, למשפט "אינו נותן אלא משם הבקר" (הפקר בלשון הבבלית)63וראו דיוננו בפ"ו מ"א. גם משמעות הלכתית מעשית. בתוספתא יש תוספת הסבר: "רבי יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך (נוסח אחר – נותן64ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 129. ) לו משם פאה, ואם לאו אינו נותן אלא משם הפקר. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שנתן פיאה ומבקש להוסיף" (פ"א ה"ה). ליברמן מפרש שאם נתן פאה בהתחלה, אך לא את כל הפאה אלא שייר לו קלח אחד שטרם נתן – רשאי להוסיף ולתת פאה, ופאה זו שנתן פטורה מן המעשרות. הסבר זה קשה, שכן לא שמענו על הגבלה במתן פאה כלפי מעלה, כאילו אין לתת פאה יותר מכשיעור. יתר על כן, אם כך הוא הרי ברגע שנתן את הפאה באמצעות הקלח החסר השלים את חובתו, וכל יתר הפאה שהפריש חייב במעשרות. גם הלשון אינו מסתבר, ואין בדברי ליברמן הסבר למשפט התוספת המצוי בתוספתא. תיקון מה לפירוש זה יש בדברי הרא"ש המסתמך על התוספתא: "מילתא באפי נפשא היא", כלומר, המשפט של רבי יהודה אינו המשך אלא עניין בפני עצמו, שאם כבר נתן פאה כהלכה – רשאי להוסיף ולתת עוד פאה כל זמן שיש עדיין מעט שלא נקצר. אך אם כבר קצר הכול – הרי התוספת שהוא עתיד לתת אין לה דין פאה אלא דין הפקר, והוא זה הנדון להלן (פ"ו מ"א), ואזי הבעיה איננה פאה מרובה אלא הפרשת פאה לשיעורים – פעמים מספר.
אלבק פירש שאם לא הפריש פאה מתחילת השדה ממש אלא את הקלח הראשון לקח לעצמו ואחר כך הפריש פאה, כלומר אם נתן את הפאה לא ממש בתחילת השדה, יש בכך כדי לקיים מצוות "לא תכלה", וההפרשה נחשבת כאילו נעשתה בסוף השדה. פירוש זה מופיע כבר בדברי הר"ש משנץ והוא אפשרי מבחינה הלכתית, אלא שאין בו הסבר לנוסח התוספתא. יתר על כן, הלשון "שייר קלח אחד" אינה ברורה, והיה צריך לומר "אם קצר קלח אחד" או "אם נטל קלח אחד".
כאמור הסברנו פירוש אחד לדברי רבי יהודה, והוא כדעת ראשונים רבים65רע"ב, ומזכירו בעל תיו"ט. . בעל תוספות יום טוב מציע פירוש זה ומקשה שלפי זה היה צריך לכתוב במשנה "נותן לו משום פאה". לדעתנו אין זו קושיה, שהרי באמת הכוונה שכל ההפרשות שניתנו קודם נחשבות לפאה, והביטוי מתאים. יתר על כן, בתוספתא אכן מופיע נוסח זה של "נותן לו". אלא שעדיין אין בכך תשובה לתוספת המשפט שבתוספתא: "אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שנתן פיאה ומבקש להוסיף". בעל תוספות יום טוב מפרש, בשם הר"ש, שדברי רבי יהודה נסובים על הרישא, ולפי דבריו מותר לתת פאה מן הקצור ובלבד שחלק קטן ממנה (אפילו קלח אחד) יהיה מן המחובר.
עוד הציע בעל תוספות יום טוב, בשם רבי טעבלין איש ירושלים משמו של רבינו יוסף אשכנזי, שאם הפריש אדם שיעור פאה (אחד משישים) הרי כל יתר הפאה שברצונו להפריש הוא הפקר בלבד, אבל אם טרם השלים את חובתו רשאי לתת איזו כמות שירצה. שוב חזרנו לקשיים שכבר הצענו: אין בפירוש זה הסבר לתוספת שבתוספתא ואין כל היגיון בטענה שאסור להוסיף על פאה יותר מכשיעור, הרי לעיל במשנה ב שמענו שהכול לפי רוב הענווה ומספר העניים. בעל מלאכת שלמה הכיר את פירושו של רבי טעבלין אך לא משמו אלא ישירות מהגהה של רבי יוסף אשכנזי עצמו. עוד הוא מציע שלדעת רבי יהודה אם הותיר קלח אחד לעצמו רשאי לתת את כל יתר השדה כפאה, אך אסור לו לתת את כל שדהו כפאה. פירוש זה רחוק ונראה תאורטי, ולפיו לא ברור מה לדין זה ולמשנתנו. יתר על כן, גם לפיו לא ברור המשפט בתוספתא.
לכל ההסברים אין משמעות לדברי רבי יהודה. ייתכן שדבריו הם הסבר כללי למשנה, שכל הדיון על נתינה באמצע או בסוף הם רק "בזמן שנתן פיאה ומבקש להוסיף", כלומר שרבי יהודה מדגיש שבכל מקרה אין לרדת משיעור פאה. הסבר כזה אפשרי, אך הוא בבחינת פשיטא. אולי רבי יהודה רוצה לומר שיש לתת פאה בתחילת הקציר, וכל הדיון על נתינה באמצע או בסוף הוא על תוספת הפאה: "בזמן שנתן פיאה" בהתחלת הקציר, "ומבקש להוסיף" ולתת עוד פאה, מותר לתת אותה בסוף. אם כן אין בדברי רבי יהודה עמדת ביניים בין רבי שמעון וחכמים אלא עמדה עצמאית וחריגה. כאמור, את דברי רבי יהודה שבמשנה ניתן לפרש אחרת, כפי שהצענו, ורק התוספת בתוספתא מאלצת אותנו להציע פירוש נוסף. ואולי באמת התוספת "במה דברים אמורים..." היא הסבר כללי לכל המשנה, ויש בה תביעה שכל הנתינות הנוספות תהיינה אחרי מתן כשיעור אחד משישים. פירושנו משתמע גם מדברי רבי יהודה להלן66להלן, פ"ג מ"ה. , ולפי שיטתנו רבי יהודה מהלך בעקביות בשיטתו.
מועד חלוקת הפאה היא שאלה המתבררת במהלך המסכת בהקשרים שונים67ראו דיוננו להלן במ"ד. בפ"ד (מ"א, מ"ה, מ"ט) הגישה שונה ומאפשרת, ואף מחייבת, להפריש פאה באופן רצוף במהלך הקציר. ניתן לתרץ בדוחק את המשניות, אך לפי פשוטן זו גישה אחרת. . המשניות בפרק זה הן מדור אושא ומחייבות מתן פאה בסוף, וכך גם עולה בדין קצרוה ליסטים (פ"ב מ"ו)68ראו דיוננו לאתר. ובדין המנמר את שדהו. כל השדה על גידוליו בזמנים שונים מהווה פאה אחת לפי חישוב כולל של אחד משישים (פ"ג מ"ב). בפועל אפשרו חכמים להפריש את הפאה בכל שלב שהוא, כולל האפשרות הבעייתית של הפרשה מן התבשיל (פ"ח מ"ג-מ"ד)69ראו דיוננו לאתר. . כך עולה גם מן הברייתא: "תנן: מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה, יפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו. מירחו מעשרו ונותן לו, משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה"70בבלי, תמורה ו ע"א; בבא קמא צד ע"א; מכות טז ע"ב; סנהדרין פח ע"א. . כן הוא גם הדין המשקף מתן פאה מעוללות היין, כלומר שהפריש כנגד העוללות שבצר רק לאחר דריכת הענבים (תוס', פ"ד ה"א). אולם משניות פרק ד משיחות לפי תומן על חלוקת פאה במרוצת הקציר, ומשקפות הלכות וגישות משלהי ימי הבית השני ומדור יבנה. נראה שלפנינו תהליך ברור של שינוי ועיצוב מחודש של ההלכה. אולי הדבר נובע מהחשש של חכמי דור אושא שהמצב הכלכלי יגרום לרפיון בקיום המצווה ולכן דרשו מועד קבוע, דרישה המאפשרת פיקוח חברתי על בעלי הבתים, ואולי נועדה ההלכה של דור אושא דווקא להגן על בעלי הבית מתביעות תכופות של עניים.