אין פוחתין לפיאה מששים אף על פי שאמרו אין לפיאה שיעור – כאמור, לדעתנו משנה א היא הקדומה ומשנתנו מאוחרת לה, לאחר שקבעו חכמים שיעור למצווה. הסבר זה מבוסס, בין השאר, על הבבלי במסכת חולין (קלז ע"ב) המסביר כך סתירה דומה בדיני הפרשת תרומה. אך בתלמוד הבבלי מוצעים גם הסברים אחרים, כמו זה שההבדל שבין המשניות הוא ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. הסבר מעין זה אופייני לבבלי: הוא מבטא את חשיבותה של בבל בעיני חכמיה, שנתחייבה במקצת מהמצוות התלויות בארץ, ואכן היו מחסידי בבל שהפרישו חלק ממצוות אלו48לתפיסה זו, שבבל שנייה לארץ ישראל ונופלת ממנה רק במעט או אפילו משתווה לה, ראו גפני, ארץ; ספראי, עליה. . אך קשה להניח שזה פשוטה של המשנה49על הפרשת מעשרות בבבל ראו דיוננו במבוא למסכת מעשרות. .
להלן נעסוק במנהגם של בית נמר שהפרישו פאה אחת ממאה50להלן פ"ד מ"ה. , שלא ברצון חכמים. כפי שנראה שם קרוב לפרש שהמסורת על בית נמר קדומה (מימי הבית), בטרם נקבע הכלל של אחד משישים, או בטרם השתרש. בית נמר מייצגים רצון למסד את ההלכה ולקבוע שיעור, אך הכלל טרם התקבל והתפשט בקרב חכמים. אם כך הוא הרי שהביקורת על מנהגם מייצגת את הדעה שהתקבלה רק לאחר זמנם.
המידה של אחד משישים מופיעה בספרות חז"ל ובדרך כלל היא באה לבטא "משהו", כמות קטנה אך ממשית. כגון "רב הונא אמר זה שמבקר את החולה דאמר רב הונא כל מי שמבקר את החולה פוחתים לו אחד מששים בחוליו" (ויקרא רבה, פל"ד א, עמ' תשעב, ומקבילות). הלכה דומה נאמרה לגבי ביכורים, תרומה, ראשית הגז51לראשית הגז גם מידות אחרות, ולא כאן המקום להרחיב בכך. והפרשת חלה52ירו', ביכורים פ"ג ה"א, סה ע"ג; משנה, תרומות פ"ד מ"ג ופירושנו לה; תוס', חלה פ"א ה"ח; ספרי במדבר, קי, עמ' 115. בספרא, קדושים פרשה א, פרק א ה"ט, פז ע"ג, מקבילה למשנתנו. . זו אפוא מידה רגילה, וממילא אין לחפש לה סיבות מיוחדות.
הכל לפי גודל השדה – הירושלמי מסביר: "אין אומרים לו הבא גמלים וטעון" (ירו', טז ע"ב), כלומר אם השדה גדול ומספר העניים קטן עשוי להיווצר מצב שבו יקבלו העניים כל אחד כמות גדולה של תבואה עד כדי כך שיצטרכו להביא גמלים כדי לשנע את היבול שאספו. אין חובה להגיע למצב שבו הבעלים של השדה אומר כביכול לעני "הבא גמלים וטעון". במקרה כזה ניתן להפריש פחות מאחד משישים.
ולפי רוב העניים – אם מספר העניים גדול מצפים מבעל הבית להיות נדיב יותר, ואם מספרם קטן אין תובעים ממנו את כל הכמות של אחד משישים.
ולפי הענווה – למילה חילופי נוסחאות רבים: ענוה, עניה (ענייה) ובעד נוסח אחד "ענבה"53על שאלת הנוסח מעידים כבר ראשונים כרמב"ם, הר"ש וכן בעל מלאכת שלמה ואחרים, ראו זק"ש, זרעים על אתר. . בעדי נוסח אחדים נוספה המילה "רוב", והיא מיותרת54כנוסח שלנו נמצא ב- א, ב, ג1, ג11, ג12, ז, ל, ן, ס, פ, וכן בערוך ובראשונים נוספים. הנוסח "ענייה" או "עניה" נמצא רק ב- מ. ב- ג12 "וענבה", ובכי"ר (כתב יד וטיקן של הירושלמי) "ענבה". הרב יוסף אשכנזי גרס "ענוה". . הפירוש הפשוט הוא שענבה הוא גודל היבול, או נכון יותר גודלו של גבעול הגרעינים, כאותה ששנינו להלן "קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. אין בה סאתים אבל אם ראויה היא לעשות סאתים, אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא עניה של שעורים" (להלן פ"ו מ"ז). כמו כן: "לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה – יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא – מביא ענוה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו, ומספק הימנה כפטוס גדול, ועציו מסיקין תחת התבשיל, ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי יין" (בבלי, כתובות קיא ע"ב). כאן ענבה היא אשכול ענבים, וממנו בהשאלה ליבול כולו. המילה מופיעה במשמעות זו במקומות נוספים55ירו', סנהדרין פ"ב ה"ה, כ ע"ב; נזיר פ"ו ה"א, נד ע"ב; בבלי, חולין נה ע"ב ועוד. . מפרשים אחרים התעלמו ממשמעותה של מילה זו ופירשוה כאילו הייתה מרמזת לענוותו של הנותן, כלומר למידת צדקותו, או לעוניים של העניים.
אם כן, השיעור של אחד משישים נקבע בשלב שני של השתלשלות ההלכה, אך נותר כקביעה כללית שמותר לחרוג ממנה בנסיבות שונות; יבול טוב או כמות העניים, אך מצפים גם מאדם שיחרוג כלפי מעלה בשנים קשות.
בירושלמי (טז ע"ב) אומר רבי שמעון ששתי ההגדרות הן לקולה, ודומה שבכך הוא מפרש את משנתנו, ולא ברור אם התנא של המשנה חולק עליו או מקבל את ההסבר56בעל מלאכת שלמה מניח בפשטות שהוא חולק שכן התנא במשנה אינו אומר זאת במפורש. פרשן חשוב זה האמין שאכן כל מילה במשנה יש לה משמעות פורמלית-הלכתית, ומכאן הגיע לפירוש זה. .