מעשר עני
מעשר עני הוא מתנת העניים הגדולה ביותר. בשנים השלישית והשישית במחזור שנות השמיטה יש לתת מעשר מהיבול לעניים, כלומר יותר משלושה אחוז מהיבול הרב שנתי (לא כולל שנת השמיטה). אין ספק שלמעשר (כעשרה אחוזים) יש משקל כלכלי חשוב ביותר, ומיעוט העיסוק במעשר זה מפתיע. בספרות חז"ל כולה העיסוק במעשר נדיר ביותר. גם במשנתנו מוקדשות לו רק שתי משניות (פ"ח מ"ה ומ"ו). גם בשתי משניות אלו אין המונח "מעשר עני" נזכר כלל וניתן היה לפרשן גם כפאה, אם כי פירוש זה דחוק ביותר. הוא הדין בתוספתא (פ"ד ה"ב-ה"ו) שהמונח "מעשר עני" אמנם נזכר בה אך בתוכן הברייתות גם פרטים הנוגעים ליתר המעשרות. רבות מההלכות במסכתות מעשרות, תרומה ודמאי היו יכולות להיכתב על מעשר עני, וניתן היה לערוך מסכת מכובדת למעשר עני שתכלול כדרכן של מסכתות גם דינים הנוגעים למעשר רגיל. אף שלא מצינו מסכת נפרדת למעשר עני, מתברר שהלכות מעשר עני תופסות מקום חשוב בהווי החיים החברתי והדתי.
לפי ההלכה הפרושית המקובלת בשנת מעשר עני אין מרימים מעשר שני, ואין עליה עוררים בספרות חז"ל: "יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה תלמוד לומר שנת המעשר מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגים בה. אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר מעשר תבואתך ריבה" (ספרי דברים, קט, עמ' 170). יוספוס, לעומת זאת, קובע בפשטות שבשנים השלישית והשישית שילמו שני מעשרות, גם מעשר עני וגם מעשר שני (קד', ד 240). הדברים נאמרים בפירוש ובהרחבת יתר המעידה שיוספוס לא רק ציטט את המקרא אלא תיאר מה שבעיניו הוא הלכה לכל דבר. גייגר מצא רמזים לתפיסה הלכתית זו גם בתרגום יונתן, וייתכן שהייתה דעה מחמירה כזאת38גייגר, מאמרים. . עם זאת, ייתכן שבעל התרגום לא התכוון להציג הלכה כיתתית או קדומה אלא ציטט בפשטות את הכתובים כפשוטם ובכך נוצר מצג, שלא התכוון אליו כלל, כאילו יש לתת בשנה אחת שלושה מעשרות.
פילון מזכיר את חובת המעשרות בשני הקשרים עיקריים. בראשון הוא עוסק במתנות עובדי המקדש, ומרחיב בדבריו על חובת תרומות ומעשרות לכוהן וללוי39פילון, על החוקים א, 161-131; סיכום הדברים בעל החוקים ד, 97. . בהקשר שני הוא מרחיב על מצוות העניים ובהמשך עוסק בתרומות ומעשרות, אבל אין הוא מזכיר את חובת מעשר עני או מעשר שני40פילון, על המידות הטובות, 95-90. . היעדר האזכור למעשר שני יידון במבוא למסכת מעשר שני, ובהקשר שבו אנו עוסקים היעדרו של מעשר עני בולט. הוא הדין ביתר המקורות מימי בית שני. בספרות בית שני מתנהלים דיונים רבים על חובת התרומות והמעשרות למקדש, לכוהנים ובמידת מה גם ללוויים, אבל ניתן ביטוי מועט בלבד לחובת מעשר עני. בעל ספר טוביה מייחס לגיבורו את המשפט "ואת המעשר השלישי נתתי לאשר הוא לו" (טוביה א ח), כך בנוסח הקצר. הנוסח הארוך מרחיב: "ואתן אותם ליתומים ולאלמנות ולגרים הנלווים על בני ישראל. הבאתים ונתתים להם בשנה השלישית". אבל אזכור זה חריג במידת מה. בספרות קומראן מעשר העני אינו נזכר כלל.
מכל העדויות הללו עולה שבני ימי בית שני הכירו אמנם את חובת מעשר עני, אם כי בספרותם היא תופסת מקום חשוב פחות מיתר המעשרות. ספרות בית שני משקפת ללא ספק את המקום החשוב שיש למקדש ולהלכותיו בעולמם הדתי, ומציאות המקדש מעפילה על החוויה הדתית מחוצה לו. מעשר עני אינו קשור למקדש ולקודש, זאת בניגוד ליתר המעשרות ומתנות כהונה41גם את המעשר הראשון העלו לירושלים, ונעמוד על כך במבואנו למסכת מעשרות. , ואין הוא זוכה לאותה תשומת לב חברתית או ספרותית. כך, למשל, בטקס שערך יהודה המכבי במצפה הביא חפצי קודש שאי אפשר להביאם למקדש המחולל (מכבים א ג מט); אין הוא מזכיר מעשר עני, ולשיטתו גם אין מקום להזכיר מעשר עני, שכן חילול המקדש לא מנע הפרשת מעשר עני.
חכמים, לעומת זאת, מדגישים את חובת מעשר עני הדגשה יתרה42ההדגשה היתרה באה לידי ביטוי באיכות העיסוק במעשר עני ובדברי האגדה ולא בכמות הדיונים ההלכתיים. , אולי אף יותר מיתר המעשרות. כך, למשל, במסכת אבות נמנות הסיבות לפורענויות השונות, ואי חלוקת מעשר עני ויתר מתנות עניים תופסת שם מקום מרכזי: "בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבשישית... ובמוצאי חג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים" (משנה, אבות פ"ה מ"ט). באבות דרבי נתן הרשימה ארוכה יותר ומפותחת מבחינה ספרותית, וגם שם נמנות פורעניות הבאות בשל אי הפרשת מעשרות. דבר מגיע לעולם בעוון אי הפרשת "לקט, שכחה, פאה ומעשר עני" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ח, עמ' נז). אין כאן העדפה מלאה של מעשר עני על יתר המעשרות, אבל יש כאן הדגשת ההבדל בין סוגי המעשרות ואולי אף הדגשת יתר של הנתינה לעניים, כפי שעולה מהמשך הקטע המספר על אי הפרשת לקט ואשר צוטט לעיל. תפיסת עולם שונה באה לידי ביטוי במקבילה בנוסח ב (פמ"א), שם כל השורה חסרה וקיים רק אזכור לפורענות הבאה בעוון מעשרות ותרומות. מסורת הלימוד שימרה שתי גרסאות המשקפות שתי מערכות חשיבה: האחת קרובה לעולם ספרות בית שני ומרוכזת בכוהנים ובצורכיהם, והאחרת ממקדת את תשומת לבה בצורכי כלל ישראל – העניים.
כן נזכרות מתנות העניים בין המצוות המעטות שמסבירים לגר שהתגייר זה עתה43בבלי, יבמות מז ע"א, ואיננו ברשימת המצוות המעטות שנמנית בספרי במדבר, קטו, עמ' 128. . כך גם מנו חז"ל סדרת סיבות לחורבן המקדש, ומצוות מעשר עני היא אחת מהן (איכה רבה, א ג, עמ' 62). כך גם נאמר "האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה"44ירו', קידושין פ"ב ה"ט, סג ע"א; תנחומא בובר, ראה טז, עמ' 26; תנחומא, ראה יז; פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ט, עמ' 171; בבלי, יבמות מו ע"א; ירו', דמאי פ"ג ה"ד, כד ע"א, וראו להלן. השוו ספרי דברים, עב עמ' 137, שם נקבע שאסור לאכול טבל של כל המעשרות ואף של מעשר עני. שם משמע שלפחות בתפיסה הציבורית נטו להקל יותר במעשר עני וזלזלו במקצת בחשיבותו. . במדרש התנאים ההנמקה היא חיובית, ומי שהרים מתנות עניים כאילו עבד במקדש (ספרא, אמור פרק יג הי"ב, קא ע"ג).
במשנת ידים מתנהל ויכוח ארוך האם לחייב פרות שביעית שגדלו בעמון ובמואב במעשר שני או במעשר עני (משנה, ידים פ"ד מ"ג ומקבילות). הוויכוח כולו אינו נהיר מבחינה הלכתית, שהרי אם מדובר באזור שעליו אין שביעית חלה הרי שפרותיו גם פטורים ממעשרות45ראו דיוננו במבוא למעשרות. . השאלה חושפת את סדר החשיבות שחכמים מייחסים למעשרות. במהלך הדיון מתברר שבבבל מפרישים מעשר שני, וזו החלטה קדומה. במצרים מפרישים מעשר עני, וזו החלטה חדשה יותר. הסיכום הוא שגם בעמון ובמואב עדיף להפריש מעשר עני. בכך חכמים מגלים שהם מייחסים חשיבות יתר למעשר עני. ברם המעשה אירע בדור יבנה, ובתקופה זו כבר אי אפשר היה להעלות לירושלים את פרות מעשר שני, ואלו נפדו בממון, ולמעשה לא נוצלו. ייתכן שתנאים אלו מעצימים את עדיפותו של מעשר העני. איננו יודעים מתי החליטו על חובת המעשרות במצרים. דומה שההחלטה קדמה לדור יבנה, כלומר כבר בזמן הבית היו שקידמו את טובת העניים והעדיפו אותה על טובת המקדש וירושלים, ואין ספק שחורבן הבית והנסיבות החדשות האיצו את המהלך ומשנת ידים מעניקה להעדפה זו חשיבות דתית גלויה.
בהלכה ניתנת עדיפות למעשר עני: "היתה שנייה ונכנסה שלישית, אין מורכין ואין מונעין מהן מים, כדי שיהא מעשר עני. היתה שלישית ונכנסה רביעית, מורכין ומונעין מהן מים, כדי שיהוא מעשר שני" (תוס', שביעית פ"ב ה"י). המדובר ביבול בשלהי השנה השנייה; אם הוא ימנע מים בשנה השנייה (עד שלושים יום לפני ראש השנה) יהיה חייב מעשר שני, ואם לקיטתו (מניעת המים שהיא מטרימה את הליקוט) תתעכב עד השנה השלישית יהיה חייב במעשר עני. בשנה השנייה אסור לעכב את הגידול משום שחובת מעשר עני נתפסת כחשובה יותר46לרקע הרֵאלי-הלכתי ראו פליקס, שביעית א, עמ' 334 לירו', שם פ"ה ה"ג, לו ע"א. , אבל בשנה השלישית מותר לעכב את הגידול כדי שתחול על הפרות חובת מעשר עני. אם כן, חובת מעשר עני נתפסת כראויה יותר.
לכאורה היה מקום לטעון שהדגשת היתר על חובת מעשר עני נובעת מכך שהרבו לזלזל בו, ולא היא, וזאת משלוש סיבות: האחת שההדגשה על מעשר עני משתלבת בחשיבות שהעניקו חכמים למצוות צדקה בכלל; זאת ועוד: כידוע לא קיימו עמי הארץ מצוות מעשר במלואה ודווקא את מצוות מעשר עני קיימו, ולאחרונה: שני המקורות לעיל מלמדים שגם כאשר מדובר בשומרי מצוות עדיפה מצוות מעשר עני על מעשר שני.
מעתה עלינו לחזור לטענה שעמי הארץ הפרישו מעשר עני. לטענה זו חשיבות חברתית יתרה. כידוע לא הפרישו עמי הארץ מעשרות, אף שהפרישו תרומה ותרומת מעשר, וכנראה אף מעשר שני47ראו במבוא למסכת דמאי. . כל אלו הן הפרשות שיש בהן קודש והפרות אסורים באכילה48כך גם הקפידו עמי הארץ על טהרת התרומה, אף שבאופן כללי נחשבו לכאלה המזלזלים בחובת הטהרה. . ברם פרות מעשר הם חול, ועמי הארץ התירו לעצמם לא לתת מהם ללוויים. חכמים מודים שאין הלוויים יכולים להוציא מבעל הבית את מעשרותיו שכן חל כאן דין המוציא מחברו עליו הראיה49מי שרוצה להפקיע רכוש מיד חברו עליו להביא ראיה שהוא שלו. אף לוי אינו יכול לטעון לבעלות, ולכן זכותו של בעל הבית חזקה ותקפה יותר. , ואף הלוי הפרטי אינו יכול לטעון שמעשר מוגדר נועד עבורו במיוחד. אין צריך לומר שההנמקה "המוציא מחברו עליו הראיה" היא הנמקה ספרותית-משפטית. בפועל, אם בעלי הבתים סירבו לתת את המעשרות לא מצאו חכמים כוח לכפות זאת עליהם. בניגוד לכך ראינו את גישתם של חכמים להפרשת פאה ולקט. כאן הפאה נתפסת כרכוש עניים לכל דבר, והמשניות מעמידות כאילו הם יכולים לתבוע את זכותם בבית הדין (לעיל).
מכל מקום, אותו נימוק הלכתי (דין המוציא מחברו עליו הראיה) חל לכאורה גם על מעשר עני, ואכן חכמים מודים בכך במפורש ומייחסים טיעון זה לעמי הארץ: "הואיל ותרומה גדולה עון מיתה, ותרומת מעשר עון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות. והשאר מעשר [ו]מעשר עני, המוציא מחבירו עליו הראיה" (תוס', סוטה פי"ג ה"י). לכאורה כך גם במעשר עני: עניים אינם יכולים להוציאו מידי הבעלים. עם כל זאת, ברוב המקרים שמדובר בהם על דמאי הרי זה דמאי ממעשר ראשון ולא ממעשר עני. דמאי גם אינו מתרומות, שכן עמי הארץ מפרישים תרומות. טיעון זה מופיע במפורש כמחלוקת תנאים, ולא ניתן להפריז בחשיבותה של מסורת זו.
במשנת דמאי (פ"ד מ"ג) שנינו: "רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרוא שם למעשר עני של דמאי". הדמאי – סתם תבואה של יהודי – מותר להניח שהפרישו ממנו תרומות אך לא מעשרות. בהפרשת מעשרות שני שלבים. הראשון "קריאה בשם", כלומר הגדרה שהפרות בצד צפון הם מעשר שני, הפרות שבדרום הם מעשר ראשון וכיוצא באלו. לאחר מכן יש "להרים" את המעשר או לבצע את ההפרשה, כלומר לקחת את המעשר הראשון ולתת ללוי, או לקחת את המעשר השני ולפדות אותו.
החידוש של רבי אליעזר הוא שאין צורך "לקרוא בשם" למעשר עני, כלומר אין צורך להפריש מעשר עני, "וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש" – הבעל צריך להגדיר את המעשר לעני, אך אינו חייב לתת אותו בפועל. לכאורה ניתן להסביר את המשנה באחת משתי הצורות, או כפתרון טכני-משפטי או על רקע מציאות חברתית נתונה. הפתרון הטכני-כלכלי הוא שמעשר עני הוא חובה במסגרת דיני ממונות בלבד, בניגוד למעשר ראשון או שני שהם חובה לשמים, ויש בהם מרכיב של איסור וחובת טהרה50את תרומת המעשר אוכלים הכוהנים בטהרה והאוכלה (שאינו כוהן) חייב מיתה, והוא הדין במעשר שני שחייבים לאכלו בטהרה, אבל כל אדם רשאי להשתתף באכילה, ובלבד שיהא טהור. להלן נסייג הסבר זה. . על כן לדעת חכמים צריך לקרוא שם למעשר עני, אבל לכשיבוא העני לא יוכל לתבוע את המעשר, שכן זה מעשר מספק, ובספק ממונות פועל הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה. רבי אליעזר סבור שאם אינו מתכוון להפריש מעשר עני בפועל אין טעם לקריאת השם, ופטור מהכול. לפי שיטה זו האדם חייב בעצם להפריש מעשר עני, אך חכמים לא תבעו למלא חובה עקרונית זו, מן הסתם בגלל העלות הכבדה של המעשרות. לפי הסבר זה רבי אליעזר מוותר אפילו על מראית עין של הפרשת מעשר עני, ואפילו אין צורך לקרוא לו שם. עמדתו של רבי אליעזר קשה ביותר, שכן הוא מבטל בדבריו מצווה מן התורה, ולהערכתנו מן הראוי לדחות הסבר זה.
ההסבר השני הוא שעמי הארץ מפרישים מעשר עני. הם לא הקפידו להפריש מעשר ללוויים, אך הקפידו במעשר עני. הרקע החברתי ברור. עמי הארץ אינם נלהבים לתת ממונם לכוהן או ללוי. אלה אינם מעוררים בהכרח סימפטיה חברתית, ולא תמיד נמנו עם מעגל הנצרכים. גם המעשר לירושלים לא היה אטרקטיבי לחקלאי קשה יום שעלה לירושלים לעתים רחוקות בלבד. לעומת זאת לא הסתייגו עמי הארץ ממתן צדקה לעני אחר. כל (או רוב מכריע) של עמי הארץ הפרישו תרומה מתוך חשש לאכול טבל, ולכן אין צורך להפריש תרומה מדמאי. נראה שרבים מהם הפרישו מעשר עני, אך לא כולם, ולכן התעוררה המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים.
בתלמודים ניתן הסבר הלכתי לנוהגם של עמי הארץ. בירושלמי: "האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה. מה טעם דרבי ליעזר מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש" (דמאי פ"ד ה"ד, כד ע"א)51אצלנו "מעשר שיני", ברם זו טעות וצריך להיות "מעשר עני" כפי שברור מההמשך, וכן גרס ר"ש סירליאו. . בתלמוד הבבלי נקבע שהאוכל מעשר עני לוקה ואסמכתא לכך בדרשת הכתוב (מכות טז ע"א), ובסוגיה אחרת נקבע שחייב מיתה כמו בירושלמי52ראו לעיל סדרת המקורות בנושא. . החמרה הלכתית בדין האוכל טבל של מעשר עני מופיעה בסוגיית יבמות בשם ברייתא, אך ביתר המקורות היא אמוראית בלבד, ואין לה הד בדברי תנאים. כאמור, את המשנה אפשר להסביר גם מבלי להיזקק לטיעון המאיים בעונש על אוכלי מעשר עני. ברם, יש לזכור שעמי הארץ אינם נזקקים למכלול הטיעון ההלכתי; לו שמעו להלכה היו מפרישים את כל המעשרות, אך הם מתירים לעצמם שלא לציית לחכמים. על כן אין לצפות לכך שעמי הארץ ינהגו לפי עיקרון הלכתי זה או אחר, ויש להעדיף את הפתרון בתחום החברתי. ההתנהגות של עמי הארץ הושפעה, מן הסתם, גם משיקולים חוץ הלכתיים.
מכל מקום, שני התלמודים מניחים שעמי הארץ נאמנים על הפרשת מעשר עני. הבבלי מעניק לכך נימוק משפטי, שכן לבעל הבית שהוא עם הארץ עומדת טענת מיגו, כביכול הוא יכול להפקיר את נכסיו ולהפוך לעני וכך לזכות בעצמו במעשר עני (בבלי, נדרים פד ע"א; מכות יז ע"א). אף התלמוד עצמו חש בכך שהנמקה זו מופרזת, ולפי פשוטם של דברים עם הארץ מקפיד על מצוות מעשר עני יותר מכפי שהוא מקפיד על הפרשת מעשר ראשון.
בהמשך לאותה המשנה במסכת דמאי מצינו עוד דוגמה שגורה מהווי החיים: "מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי, ולמעשר עני של ודאי, לא יטלם בשבת..." (פ"ד מ"ד)53ראו פירושנו למשנה שם. . בשגרה קיימים תרומה של דמאי ומעשר עני מוודאי, אבל אין מעשר עני מדמאי, שכן עמי הארץ מפרישים בדרך כלל מעשר עני ואין דין דמאי חל על כך. בדרך זו אנו מסבירים את העובדה שבסדרה ארוכה של דוגמאות54כגון משנה, דמאי פ"ז מ"ה ופ"ג מ"א, שם אין מדובר כלל במעשר עני. דין דמאי נקשר במעשר ראשון בלבד ולא במעשר עני.
כאמור, מעשר עני חילקו בעיירות ישראל. כפי שרמזנו היה נוהג חברתי או הלכה להעלות מעשר ראשון למקדש ולחלקו לכוהנים שם55ראו המבוא למסכת מעשרות. , אבל לא היה נוהג להעלות מעשר עני למקדש. המדרש מדגיש זאת: " 'מקצה שלש שנים' למה נאמר? לפי שהוא אומר (יד כג) 'ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך', שומע אני אף מעשר עני במשמע, תלמוד לומר 'מקצה שלש שנים תוציא והנחתו בשעריך', בא הכתוב ללמד על מעשר עני שהוא נאכל בגבולין" (מדרש תנאים לדברים, יד כח, עמ' 79). את המעשר הפרישו או בגורן או בבית, כמו במעשר רגיל56ראו המבוא למסכת מעשרות. להפרשה מהגורן ראו משנתנו פ"ח מ"ה, ועוד. . מבחינה הלכתית יבול המופנה לשוק מעשרים אותו בסיום עבודת הגורן, ויבול המופנה לבית מעשרים אותו רק לאחר שנכנס לאגירה בבית. זו האבחנה ההלכתית-משפטית, ברם האבחנה החברתית הייתה כנראה חזקה יותר. החלוקה בגורן הייתה פומבית, לכל העניים שהסתובבו סביב הגורן, וחילקו בה מנות יומיות, מעין "עזרה ראשונה" שדי בה לכלכלת יום בלבד (משנתנו פ"ח מ"ה). החלוקה בבית הייתה דיסקרטית יותר, ובעל הבית נתן מנות גדולות הרבה יותר לעניים שבטובתם היה מעוניין, ובראש ובראשונה לעני "מודעתו", כלומר לידידיו וקרוביו57כדרך שנאסר בפאה. ראו ירו', פ"ד ה"א, יח ע"א, וראו פירושנו לפ"ח מ"ו. . חכמים דרשו שגם במקרה זה חצי או שליש יתחלק בצורה שוויונית בין כל העניים, ורק היתר לקרובים ולידידים שבעל הבית חפץ ביקרם. זה גם הרקע לדיונים האם מותר לתת ממעשר עני לאב או לאישה58תוס', מעשר שני פ"ד ה"ז; ירו', פאה פ"ה ה"ד, יט ע"ד; בבלי, קידושין לב ע"א. , וכן להסדרי החלפות הדדיים בין בעלי שדה עניים (משנתנו פ"ה מ"ה). התלמוד מנסח זאת במפורש כמחלוקת: "דרבי יוסי בירבי חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה, ורבי יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה. מאי טעמא דרבי יוסי בן חנינא? 'ואיש את קדשיו לו יהיו'. מה עבד ליה רבי יוחנן, יתנם לכל מי שירצה"59ירו', דמאי פ"ו ה"ג, כה ע"ב; נדרים פ"ד ה"ג, לח ע"ג; קידושין פ"ב ה"י, סג ע"א. . מימרה זו מופיעה בדרך כלל בהקשר כללי ועומדת בניגוד לדעות אשר לפיהן אסור לבעלים להעדיף כוהן או לוי פלוני. אבל לפעמים היא מוסבת דווקא למעשר עני, והבבלי מדגיש שמדובר רק במעשר עני המתחלק בתוך הבית60ירו', נדרים פי"א ה"ג, מב ע"ג; בבלי, נדרים פד ע"ב; חולין קלא ע"ב. . כך גם יוצא מניתוח היחס בין משנתנו בפ"ח מ"ה ומ"ו באותו פרק. כן אומר המדרש המתייחס למשנה זו: "יכול אף מעשר עני המתחלק בתוך הבית יהא חייב ליתן לעניים כל אחד כדי שבעו? ת"ל 'בשעריך ואכלו'. בשדה אתה מצווה ליתן להן כדי שבען, שהרי אינו מוצא שם ליקח. אבל בבית אין אתה מצווה ליתן להן כדי שבען, אלא נותנו להן אפילו כזית לכל אחד ואחד" (מדרש תנאים לדברים, כח יט, עמ' 79).
השנים הרביעית והשביעית נקבעו כשנות ביעור מעשר, והן למעשה השנים שבהן אדם מסיים לתת מעשר עני מפרות השנה61בשנה הרביעית שילמו מעשרות של פרות שהבשילו בשלישית ונקטפו בתחילת רביעית, וכן משמע ממשנה, אבות פ"ה מ"ט. מועד ביעור מעשרות היה בפסח, ראו משנה, מעשר שני פ"א מ"ו. . ייתכן שמועד ביעור מעשרות הושפע מכך, וייתכן שהיו לכך סיבות נוספות, מכל מקום בפועל זכו העניים במעשר המגיע להם סמוך לקטיף ולקציר.
צורת חלוקה אחרת הייתה מסירת מעשר עני לקופת הצדקה הציבורית. חכמים העדיפו דרך זו שנתנה לקהילה מנוף כספי איתן לביצוע מצוות הצדקה. ביטוי לכך יש בתוספתא: "מעשר עני62בכתב יד וינה "שני" ובערפורט "עני", וכך צריך להיות כפי שעולה מההלכה עצמה וכפי שהראה גם ליברמן על אתר. אין גובין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולין, ואין פודין בו שבויין, ואין עושין ממנו שושבינות, ואין נותנין הימנו דבר לצדקה. אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע, ונותנין אותו לחבר עיר בטובה" (תוס', פ"ד הט"ז; שביעית פ"ז ה"ט; ירו', דמאי פ"ג ה"א, כג ע"ב). ראשיתה של ההלכה עוסקת בהגבלות על טובת ההנאה שמותר לבעל לקבל בזכות חלוקת מעשר עני. התוספתא קובעת שאף על פי שמותר לו לבחור את העני שיקבלו אסור לו להשתמש בו כדרך לתשלום רגיל של חוב (גם אם הוא חייב לעני) או לשלם במעשר עני עבור טובה שפלוני גמל לו (גמולין). יתר על כן, אסור להשתמש בו למטרות צדקה כלליות (פדיון שבויים או סתם צדקה) אלא רק כתמיכה לעניים. אבל מותר לתת ממנו ל"חבר עיר". חבר עיר הוא גוף על-מקומי, מעין מועצה אזורית, או מועצה שהייתה פעילה ביישובים גדולים. חבר העיר היה פעיל בעיקר בנושאי צדקה, ועל רקע זה באה ההלכה. מותר לתת ממעשר עני לחבר עיר אפילו בטובה, כלומר בתשלום מסוים של הדדיות63לחבר העיר ראו ספראי, הקהילה, עמ' 76-74; 474-473. להסדר המכונה "בטובה" ראו ספראי, שביעית, עמ' 315-314. , כלומר בעל הבית ייתן לחבר עיר את מעשר העני ויקבל מחבר העיר פרות של מעשר עני של אחר. הרקע להלכה הוא יישוב שחלק מבעלי הבתים שבו הם עצמם עניים, וכך נפתרת בעיית האיסור של אדם ליהנות בעצמו ממעשר עני שלו (איור 4).
מעשר עני הוא מפרות הארץ בלבד, ברם בתקופת האמוראים מצינו פיתוח לרעיון ולפיו חכמים דורשים תשלום מעשר גם מרווחי ממון. מעשר זה מכונה "מעשר ממון" או "מעשר כספים". הרמז הראשון הוא במדרש אמוראי:
" 'ויזרע יצחק בארץ ההיא'. רבי אליעזר אומר וכי זרע דגן זרע יצחק? חס ושלום. אלא לקח כל מעשר ממונו, וזרע צדקה לעניים ולאביונים. כשם שאתה אומר 'זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד', וכל דבר ודבר שעישר פתח לו הקדוש ברוך הוא מאה שערין של מיני ברכות, שנאמר 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים' " (פרקי דרבי אליעזר, פל"א). מעשהו של יצחק מתואר כמעשה חסידות מיוחד שלא בהקשר הלכתי. ברם רעיון דומה מופיע במקור אחר, והפעם בלבוש הלכתי יותר: " 'עשר תעשר' (דברים יד כב), שלא תתחסר, עשר שתתעשר. אמר הקדוש ברוך הוא עשר את שלי ואני מעשר את שלך. 'את כל', אמר רבי אבא בר כהנא רמז לפרגמטופטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה"64פסיקתא דרב כהנא, י י, עמ' 172; תנח' בובר, ראה יז, עמ' יד; תנח', ראה יח, ועוד. . הניסוח ללא ספק אמוראי, כשם שכל הרעיון לתמוך כספית בלומדי תורה אינו אלא אמוראי בלבד. בימי תנאים נמנעו חכמים מלדרוש תמיכה כספית לעצמם65ראו על כך בנספח למסכת. . סביר אפוא להניח שהתביעה הראשונית הייתה לתת מעשר ממון כתחליף למעשר עני, ורק בהמשך יוחדה תרומה זו ללומדי התורה. כל זאת בהמשך למגמה הכללית להקדיש חלק ניכר ממשאבי הצדקה לעמלי התורה, בבחינת "שלח לחמך על פני המים, אמר רב ביבי אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה, שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה" (קהלת רבה, יא א). רעיון זה חוזר במדרשים רבים, ולא נרחיב בו כאן. מעשר ממון מהווה מעין חיבור בין מצוות צדקה ומצוות מעשר שני. שתי המצוות אחת הן, אלא שמעשר עני הוא אחד מן הביטויים המשפטיים-הלכתיים למצוות צדקה.