שכחה
מצוות שכחה דומה מאוד ללקט, אלא שהלקט הוא בשעת הקציר והשכחה בזמן האיסוף. אלומה שנשארה בשדה יש לעזבה לעניים, והוא הדין באשכול ענבים או בזיתים. שכחה ולקט הם כמעט אותה מצווה. ההגדרה של מצוות שכחה היא רק בתוספתא: "אי זו היא שכחה בעריסין גדולים, כל שאין יכול לפשוט את ידו וליטלה. בעריסין קטנים משיעבר הימנו. בדלית ובדקל משירד ממנו. ושאר כל האילן משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים בזמן ש[לא] התחיל בו, אבל אם [לא] התחיל בו ושכחו, אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו" (פ"ג הט"ז)37הר"ש לפ"ז מ"ה מתקן: "במה דברים אמורים בזמן שהתחיל בו...". . המצוי בסוגריים הוא תיקונו של הר"ש, אך ייתכן גם להעמיד את הנוסח הכתוב בטקסט. במשנה חסרה ההלכה הזאת, אך המשנה להלן מתייחסת אליה ומרחיבה אותה בדרכה (פ"ז מ"א ומ"ב).
המשנה עוסקת בסדרה קצרה של שאלות משנה. מה קורה כאשר הבעל לא שכח את העומרים והפועלים שכחו (פ"ה מ"ז)? האם עומר הנמצא ליד חפץ מסוים הוא בבחינת שכחה או שניתן לתלות ולומר שהוא הונח בכוונה (פ"ו מ"ב)? ובעיקר, מה ההגדרה המרבית של שכחה? חכמים פירשו שמה שנשכח והוא בעל ערך כספי רב אינו שכחה. כך, למשל, זית מניב במיוחד (פ"ז מ"א) או עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה (פ"ו מ"ז; פ"ז מ"ב), וכך גם כל דבר שהוא יותר משניים (שני עומרים או שני ציבורי זיתים) אינו שכחה, ובית שמאי אומרים שרק שלושה אינם שכחה (פ"ו מ"ה). מכל המשניות מתבררת מסקנה אחת: שכחה אינה תלויה בהגדרה אישית והשאלה איננה האם בעל הבית שכח או לא שכח בפועל, אלא האם אדם רגיל עשוי לשכוח יבול כזה או בעל ערך כזה, והדין ההלכתי קובע שאין להגזים במצוות שכחה; זכותם של עניים נוגעת רק לכמויות נטולות ערך כספי גבוה.
מעבר למסקנה ההלכתית יש לעמוד על המבנה הספרותי במשנה. הדברים מוצגים כבירור משפטי בין העניים לבעל, שני תובעים לגיטימיים, ואין לאחד יתרון מוקנה על חברו. ההלכה נקבעת בהתאם לנוהג הכללי המקובל במדינה – האדם הממוצע ולא דעתו האישית של הנותן. בפועל אי אפשר היה לכפות דין שכחה, ובמקביל אם העניים ליקטו קשה להוציא מידם.