לקט
מצוות לקט מוגדרת במשנה: "אי זה הוא לקט הנושר בשעת הקצירה" (פ"ד מ"י), ובתוספתא הרחבת מה: "ובשעת התלישה" (תוס', פ"ב הי"ד). זו ההלכה הבסיסית, ובמשנה מובאות הרחבות שלה. ההלכה נזילה ביותר, שהרי הגדרת הנפילה גמישה מאוד ולמעשה העניים נדרשים "להתרוצץ בין רגליהם" של הפועלים. זה הרקע להלכה התמוהה: "אין שוכרין פועלי גוים, לפי שאין פקיעין (בקיאים29"בקיאין" בכתיב הבבלי המקובל כיום. ) בלקט" (תוס', פ"ג ה"א). הפועל צריך לשתף פעולה עם המלקטים, ופועל עוין עלול להבריח את המלקטים. ה"בקיאות" הנדרשת איננה אלא רצון טוב.
הרקע למצווה מתואר בספר רות שבמקרא (ב ו-יז):
"ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב. ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט. ויאמר בעז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי. עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים. ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה. ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך. ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר. ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה. וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה. ותלקט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה ויהי כאיפה שערים".
המלקטות הן נערות, והפועלים אמורים לאפשר להן לבצע את משימתן. במקרה זה בעל הבית רוצה בטובתה של המלקטת ומורה לאפשר לה ללקט גם בין האלומות המוכנות, דבר שאינו מותר בדרך כלל. הוא גם מאפשר לה לשתות מכלי הפועלים ומצרף אותה לסעודה שמכין להם. במקביל הכתוב רומז לנוהג של בעל הבית והפועלים לבייש את המלקטות או להתגרות בהן מחד גיסא, ומאידך גיסא לניסיונם "להשתעשע" עמן, דבר שיש בו שמץ כיעור ואולי אף יותר משמץ, וחסדו של בעל הבית מגן על רות מפני הפועלים. מלקטים רגילים לא נהנו מתנאים אלו. המדרש מרחיב את התיאור ונראה שהוא מתאר את הווי הלקט המוכר לבעל המדרש: "כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות כליהם וזו משלשלת כליה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר" (רות רבה, ד ח)30הבבלי (שבת קיג ע"ב) דורש גם הוא בשבחה של רות, ושתי דעות שם, האחת שליקטה לפי ההלכה והאחרת שליקטה בצניעות. . כאמור, הלקט נתפס כעבודת נשים, הגברים עסוקים בפעולות רווחיות יותר (כגון ליקוט הפאה בשדות אחרים) והנשים בעבודות שרווחיהן מועטים. עם זאת מן הראוי להדגיש שהתיאור הוא מקראי בלבד. המדרש אינו עצמאי, ומבחינה ספרותית הוא נגרר אחר פסוקי המקרא.
התיאור במקרא ובמדרש משקף את התנאים בשדותיו של בעל קרקעות עשיר. בדרך כלל קצר בעל הבית בעצמו, לכל היותר סייעו לו פועלים מספר. בעל בית כמו בועז מהווה תמונה נדירה. המלקטים היו בני המשפחה (פ"ה מ"ו), או גם עניים גברים. יש להניח שבזמן הקציר נשכרו העניים אצל בעלי הבתים לעבודה, והנשים והילדים עסקו בלקט בשדות ובמטעים.
יוספוס מתאר את מצוות הלקט כחובה המוטלת על בעל הבית להותיר לקט, וכאמור הוא מערב את מצוות הלקט עם דין פאה. יוספוס מוסיף: "אין מונעים מעוברי דרך לנגוע בפירות בעצם האסיף בימות הסתו אלא מניחים אותם למלא צרכם כאילו משלהם. בין אם אנשי המקום הם ובין אם הם זרים... אולם אסור להם לקחת אתם משהו..." (קד', ד 234). המחבר מאריך בחובה לגלות נדיבות לב ורוחב יד בשעת הקציר והמסיק; לדבריו אין זה רק חוב של כבוד אלא גם חובה משפטית, והעובר עליה חייב מלקות. יוספוס משבץ את המשפטים הללו בין מצוות לקט למצוות מעשר שני, וברור שראה בכך חלק ממצוות הלקט, אף שאין מדובר בעניים אלא בעוברי אורח. יש להניח שבדרך זו יוספוס מפרש את הפסוק "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן" (דברים כג כה), וזה הרקע לדבריו שאין לקחת מהפרות לבית אבל מותר לאכלם בשדה. לפי ההלכה ההיתר לאכול ענבים בכרם חל על הפועל העובד בשדה, וחכמים הגבילו את ההלכה למי שעובד בפרי הגמור בלבד: "כי תבא בכרם רעך – יכול לעולם? תלמוד לומר ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית"31ספרי דברים, רסו, עמ' 286; מדרש תנאים לדברים, כג כה, עמ' 153; ירו', מעשרות פ"ב ה"ז, נ ע"א; בבלי, בבא מציעא פז ע"ב ועוד. במדרש תנאים לדברים ההלכה מיוחסת לעקביה בן מהללאל, מהחכמים הקדומים הידועים משלהי בית שני. .
יוספוס אינו מכיר, אפוא, את ההגבלות המוצגות בספרות חז"ל. עם זאת, מצינו הד לדבריו בספרות חכמים: "דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר (דברים כג כה) כי תבא בכרם רעך – בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה (השבית איסי חיים לכל אדם)" (בבלי, בבא מציעא צב ע"א). איננו יודעים מהי בדיוק אותה מגילת סתרים, והאם יש לה קשר ל"מגילת חסידים" הנזכרת בעדויות אחרות32ירו', ברכות פ"ט ה"ה, יד ע"ד; אבות דרבי נתן נו"ב, פכ"ו, עמ' 52; המקור הראשון מופיע בילקוט שמעוני לתורה תתעג, ושם בחלק מעדי הנוסח "מגילת סתרים" במקום "מגילת חסידים". באבות דרבי נתן שהבאנו מובא ציטוט ממגילת חסידים ובו דבר חכמה. היה מי שהציע לגרוס "מגילת חרסים", ואין לנוסח זה לא משמעות ולא ביסוס טקסטואלי. . איסי עצמו, מכל מקום, היה שייך לקבוצת ה"חסידים", וייתכן שלפנינו הלכה מבית מדרשם של החסידים. ה"חסידים" הם קבוצה מובחנת בשולי עולמם של חכמים. הם כמובן שומרי הלכה אך מקפידים הקפדת יתר בסדרת מצוות, סומכים על הנס ומייחסים להם מעשי נסים, מרבים בתפילה ובמעשי צדקה. להם יאה הלכה המאפשרת לכול ליהנות מפרי הקציר33ספראי, משנת חסידים; ספראי, החסידים; ספראי, חסידות; ספראי וספראי, חסידים וחכמים. , והערתו של רב היא ביקורת של חכמים על ההלכה החסידית – בדרך זו אין חיים לכל ברייה. זו הלכה המתאימה לחסידים, אך איננה אפשרית לכול. עם זאת, דומה שיש הפרזה בביקורת זו על החסידים. אי אפשר אולי לקיים מערכת של חובה לחלק מפרי הקציר לכול, אבל בכפר המסורתי במזרח התיכון מקובל שעובר אורח העובר בשדות בזמן בציר מוזמן לקבל אשכול ענבים או צרור חיטים לקלי. מעין מציאות זו עולה במסכת מעשרות שבה מתואר בעל הבית העובר ובידו מטען מקטיף שדהו ומציע מעט לעומדים בשוק (משנה, מעשרות פ"ב מ"א ומ"ב). בנוהג החברתי מקובל להנות עובר אורח; יוספוס מציג זאת כהלכה משפטית, ודומה שיש בדבריו גוזמה גדולה.
בספרות הכת נזכר רק הלקט מכל מצוות העניים. בשתיים מהנוסחאות של מגילת ברית דמשק שני קטעים מקבילים המשלימים זה את זה. באחת המשפט הוא "[...ועול]לות הכרם [ע]ד עש]רה גרגרים] [הע]וללת [וכל הלקט] עד סאה לבית סאה והיא אשר זרעה. אין בה תרו[מה ופרט מן הכרם] ובעוללה עד עשרה גרגריים] ו[ב]נקוף הזית..." (4q270 קטע 3). המשפט השני לפי הצעת ההשלמה הוא: "ועללות הכ[רם עד עשרה גרגרי]ם [העל]לת וכל הלקט [ עד סאה לבית ה]סא[ה] [והיא] אשר זרעה אין בה[ תרומה ו]פרט... ובעוללתו עד עשרה ג[רגרים] ובנק[וף] [הזית ופר]י תבואתו" (4q266 קטע 6). אם כן בעל המגילה מזכיר את עצם המצווה, ולפי הלכת חז"ל הוא קובע שבלקט ובפרט אין דין תרומה. החידוש הוא קביעת סף מקסימום שאינו בספרות חז"ל ולפיו עוללות ופרט הם לא יותר מעשרה גרגרים, והלקט לא יהיה יותר מסאה מתוך יבול של "בית סאה". בעל המגילה מניח שבבית סאה זורעים כסאה, ולכן הלקט הוא לא יותר מהזרע. להלכות אלו אין מקבילות בספרות חז"ל. שתי הקביעות נראות מנותקות ממציאות חברתית-רֵאלית. בית סאה הוא מידת שטח קבועה וסכמתית; כמות הזריעה בה אינה קבועה, שהרי היא תלויה בטיב השטח. ייתכן שבמקורו של המונח נקבעה מידת השטח מתוך תלות בכמות המזרע, אבל אי אפשר לראות בה הנחיה הלכתית מעשית. אשכול של עשרה גרגרים ודאי אינו פרט, וספק אם ייחשב כעוללות, שכן הוא אשכול של ממש. גם הקביעה שהלקט הוא עד סאה לבית סאה נראית כהחמרה הלכתית בלתי סבירה.
יוספוס, מכל מקום, כמו גם חכמים, ייחסו למצוות לקט חשיבות רבה, וכך גם עולה מהסיפור המרגש: "מעשה באשה אחת שהיתה יושבת בשכונת של בעל השדה. ויצאו שני בניה ללקט, ולא הניחן בעל השדה. אמן היתה אומרת מתי יבואו בני מן השדה שמא אמצא בידם כלום לאכול? והם היו אומרים מתי נלך אל אמנו שמא נמצא בידה כלום לאכול. היא לא מצאה בידם כלום, והם לא מצאו בידה כלום לאכול. והניחו ראשיהם בין ברכי אמם ומתו שלשתן ביום אחד. אמר להן הקדוש ברוך הוא אין אתם גובין מהן אלא נפשות. חייכם אף אני אגבה מכם נפשותיכם. וכן הוא אומר אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ח, נז ע"א וע"ב). הסיפור עוסק בהטפה לשמירת מצוות לקט ומצטרף למנהג החסידים הנידון לעיל; יחד הם נותנים ביטוי לרגישות גבוהה למצוקתם של הדלים והחלכאים.
בנוסף מקובל היה שלאחר סוף הקציר וסיום הלקט על ידי העניים נותר השדה פתוח לכול וכל אדם רשאי היה ללקט מהמעט שנותר בשדה (ראו פירושנו לפ"ח מ"א). שוב לא הלכה כאן, אלא נוהג מקובל במגזר הכפרי שעדיין נוהג בכפר המסורתי במזרח התיכון. מעין מציאות זו עולה מאחד הסיפורים המיוחסים לעדה הנוצרית הקדומה. במסורת במתי מסופר שהתלמידים עברו בשדה קמה וקטפו מלילות בשבת34מתי יב 1; מרקוס ב 22. . הסיפור בא כדי לברר ולהדגים את שאלת הקטיף בשבת, ועל כך מתרעמים שם הפרושים35לפי נוסח זה, שיש לראותו כמאוחר ומשקף את הקהילה הנוצרית המאוחרת, הדיון עוסק במכלול שמירת מצוות. כפי שנראה ללוקס עניין שונה – הלגיטימציה ללקט בשדה. . מעבר לשאלת השבת נשאלת השאלה כיצד ניתן לתאר מציאות שעוברי אורח קוטפים בה להנאתם יבול בשדה פרטי; איך זה ייתכן שאפילו הצופים מהצד לא התלוננו על כך. במקבילה מסופר שהמעשה אירע בשבת השנייה של העומר36לוקס ו 1. התלמידים לא קטפו בשבת אלא רק מוללו; כך בנוסח היווני, אבל בנוסח הסורי "קטפו ומוללו". . נוסח זה פותר את שאלת הלקט בשדה זר: השבת השנייה היא לאחר קציר התבואה החדשה שאותה מותר לקצור ביום העומר. לאחר הקציר מתבצע הלקט עוד באותו יום, ואז רשאי כל אדם להיכנס לשדה וללקט. אמנם בפועל היו מקומות בארץ שגם בשבוע השני לעומר טרם
הסתיים בהם הקציר, אך מטרת הסיפור וההדגשה על התאריך היא להסביר שלא הייתה כאן שאלה של חדירה לרשות הפרט.