Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Peah, Preface 5

הפאה

הביטוי המקראי הוא "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא יט ט; כג כב). ניתן היה להבין את הפסוקים כהוראה לא לקצור פינה נידחת בשדה. ברם חכמים הבינו את ההנחיה בצורה כללית הרבה יותר, ולמדו שיש להשאיר חלק מהשדה בלתי קצור ולתת את יבולו לעניים. כפי שכבר אמרנו, יוספוס ופילון אינם מזכירים את המונח "פאה". פילון אינו מזכיר את המצווה כלל, ויוספוס מפרש שמצוות פאה ולקט אחת הן, כלומר יש להשאיר לעניים לקט בכוונה, אבל אין הוא מדגיש שיש צורך להשאיר חלקת קרקע בלתי קצורה. מכל מקום חכמים קבעו שהפאה ניתנת במחובר לקרקע, ובכך הגדירו וחייבו למעשה שתי מצוות: האחת היא עצם החובה להותיר חלק מהשדה בלתי קצור, והאחרת היא היתר לעניים להיכנס לשדה ולקצור את שאריות החיטה. שני החלקים שלובים זה בזה, ויוספוס ופילון מדגישים שניהם את מידת הנדיבות שבמרכיב השני. אך ההבדל שבין שני המרכיבים רב. המרכיב הראשון הוא ויתור קטן של בעל הבית לטובת רווח גדול בהכנסתו של העני, לעומת זאת רשות כניסה לשדה מהווה עבור החקלאי סיכון גדול, שכן העניים עלולים להזיק למטע או לתשתית של השדה. מדיוני תנאים ברור שחכמים היו מודעים לחשש ומאשרים לעתים לבעל הבית לחלק את הפאה בעצמו ולמנוע כניסה של העניים למטעים (להלן פ"ד מ"א ומ"ב). היתר זה נחוץ גם לעניים בגידולים שבהם אי אפשר לבצע קטיף ללא מכשור מתאים, כגון בדקלים גבוהים שיש לגדוד אותם בעזרת סולמות (שם, מ"א איור 2).

בתורה לא נאמר במפורש מתי יש להפריש את הפאה. מן הביטוי המקראי "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא יט ט; כג כב) משמע שאת הפאה יש לתת לפני סיום הקציר, אבל דרשו חכמים – מתן פאה בסוף הקציר. אמנם ההלכה עצמה שנויה במחלוקת תנאים (פ"א מ"ג), אף על פי כן מרביתם סוברים שזמן מתן פאה דווקא בסוף, גם אם לפי חלק מהתנאים מותר לבעל לתת פאה לפני סוף הקציר. החכמים שתבעו הלכה זאת (בעיקר רבי שמעון) לא נשענו על הכתוב המקראי ונימקו את הקביעה בנימוקים אחרים. חכמים קבעו מועד למצוות פאה על מנת להעניק לה מסגרת משפטית מחייבת שתקל על העניים לממש את תביעתם מבעל הבית ולקבל את המגיע להם בנוחות. חשוב בהקשר זה לציין שחכמים אינם מעלים את הטיעון שהפרשת פאה בסוף נועדה להגן על בעל הקרקע מהפרעות או מהצקה של העניים התובעים ממנו להרשות להם ליטול משלו. ייתכן שטובת בעל הבית מהווה אף היא שיקול משמעותי בעיצוב ההלכה, אך לחכמים חשוב להדגיש את זכותו של העני כבעלים חוקיים של הפאה, בעל מעמד משפטי מוגדר. על זכות זו של העני נעמוד גם להלן.

מאותה המשנה מסתבר (פ"א מ"ג) שבעולמם של חכמים רווחו גם דעות נוספות, וניתן להפריש פאה פעמים מספר. ההלכה מדור יבנה המליצה להפריש פאה בשלושה מועדים קבועים ביום, ומשמע שאז נהגו להפריש פאה באופן רצוף במהלך הקציר (פ"ד מ"א ומ"ה). מן הסתם ההלכה הקדומה נהגה בגמישות, ובדור אושא נקבע הכלל של הפרשה בסוף השדה. אין כאן תהליך של עיצוב משפטי של ההלכה, שכן גם בדור יבנה הנהיגו מועדים קבועים ומחייבים למתן פאה, אלא שבתקופה הקדומה היו אלו מועדים רבים ובדור אושא מועד אחיד יותר.

אין ספק שבפועל הפריש בעל הבית פאה במועד שרצה, ואף ההחלטה וההגדרה לסיום הקציר היו פרי החלטתו. מכל מקום, לפי ההלכה הפאה ניתנת במחובר לקרקע להוציא פרות מטעים שבהם קיימת סיבה מיוחדת לא לאפשר לעניים להיכנס לשדה, ואז בעל הבית מחלק את הפרות ובפועל הוא המחליט כמה ייתן ומתי. בין השיטים אנו שומעים שלעתים שאף בעל הבית להגיע לחלוקת הפרות בעצמו והפעיל לחץ על העניים שאף הם יסכימו לכך. יש להניח שבפועל היה כוחו רב "לכפות" את החלטתו, שהרי בידיו היה להחליט כמה ייתן ואף יכול היה לעבור על ההלכה ולא לתת פאה כלל (פ"ד מ"א). במקביל אנו שומעים על מנהגים לתת פאה מאוחר יותר. בעל הבית ליקט בעצמו את הפאה (פ"ד מ"ט), או אף הפריש פאה רק מתבשילו, כלומר קצר את השדה והפריש שלא מן המחובר לקרקע (פ"ח מ"ג). באותה משנה אנו שומעים שחיטים הפרישו בדרך כלל מהמחובר, אורז הפרישו מהמחובר וממה שאינו מחובר וירק הפרישו בדרך כלל מהמחובר אבל בעל הבית שהפריש מעט ירק נהג להפרישו רק לאחר הבישול, "שכן דרך בעל הבית להיות מוציא [פאה או לקט] מלפסו" (פ"ח מ"ד), ואין לפס אלא אלפס, הוא קדרת הבישול (איור 3). מדרש מאוחר אומר על כך: "תני מניחין פאה ממעשה קדירה ולא צריך לומר מעשה אילפס. מעשה ברבי יהושע בן חנניה שנתארח אצל אלמנה, הכניסה לו תבשיל ראשון ואכל, ולא הניח פאה. תבשיל שני ולא הניח פאה, תבשיל שלישי מה עשתה, הקדיחה את הגריסין. וכיון שטעמן משך ידו מהן, והתחיל אוכל פיתו ריקה. אמרה לו מפני מה מיעטת בגריסין הללו? אמר לה כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לו ואם סעדת מבעוד יום מפני מה לא מיעטת בפת, כשם שמיעטת בגריסין? שמא פאה הינחת על ב' תבשילים שאכלת?" (איכה רבה, מהדורת בובר א א, עמ' 56). לפי נוסח זה מן הראוי להשאיר מעט מהאוכל המוגש לעניים (מעין מצוות פאה) ממעשה קדרה וממעשה אלפס היקר יותר. אמנם הדין בשניהם זהה, אבל ההדגשה מובנת לאור העובדה שמעשה אלפס יקר יותר. אבל בנוסח הדפוס של המדרש שנינו: "תני מניחין פאה על מעשה קדרה ואין מניחין פאה על מעשה אלפס". אותו מעשה מסופר בתלמוד הבבלי, ושם: "אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה" (עירובין נג ע"ב ומקבילות). לפי נוסחה אחת משאירין פאה ממעשה אלפס, והדבר ברור עוד יותר מהשארת פאה ממעשה קדרה, ולפי הנוסחה האחרת מעשה אלפס פטור²⁵פטור אין משמעו אסור מבחינה הלכתית, אלא לא מקובל. . לענייננו, המעשה משקף נוהגי הפרשת פאה מתבשיל מוכן, והכל תלוי, כאמור, במנהג המקום.

עדות אחרת לקיום המצווה לאחר זמנה היא הברייתא: "תנן: מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה, יפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו. מירחו מעשרו ונותן לו, משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה" (בבלי, תמורה ו ע"א²⁶ומקבילות בבבא קמא צד ע"א; מכות טז ע"ב; סנהדרין פח ע"א. ). כמו כן אנו שומעים על מי שנותן עוללות מיין, כלומר הפריש כנגד העוללות שבצר רק לאחר דריכת הענבים (תוס', פ"ד ה"א). מבחינה הלכתית הפרשת פאה לאחר המירוח (גמר המלאכה) מעוררת את הצורך להפריש מעשרות עוד לפני חלוקת הפאה. ההלכה דנה בשאלה זו בכובד ראש, אבל מבחינה מעשית משמעותה של נתינה כפולה זו שולית בלבד.

תמונה זו חוזרת גם בדין מעשרות. יש זמן קבוע למתן מעשרות, אבל בפועל היו מי שהקדימו והיו מי שאיחרו²⁷ראו המבוא למסכת מעשרות. . ההגדרות ההלכתיות נחשבו למחייבות ומקובלות, ועם זאת לא תמיד התאימו לכול והמציאות הייתה חזקה מהן.

ההלכה הקדומה לא הכירה שיעור לפאה. כל אחד היה נותן כרצונו. הלכה זו באה לידי ביטוי במשנה הפותחת של המסכת: "אלו דברים שאין להם שיעור". אבל כבר חכמים קבעו שיעורים לפאה, אחד משישים או אחד ממאה (פ"א מ"ב; פ"ד מ"ה). העיקרון שהנחה את החכמים הוא שהנתינה תהיה משמעותית לעני. בדומה נקבע שחלוקת מעשר עני חייבת להיות בכמות מספקת לכל עני בנפרד (פ"ח מ"ה, וראו פירושנו לה), וכך אף מתן תרומה (משנה, תרומות פ"ד מ"ג, וראו פירושנו לה). שיעור התרומה, כפי שנקבע, שנוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ומכאן שהוא קדום למדי. איננו יודעים מתי נקבע שיעור הפאה. במשנתנו דנים בו חכמי דור אושא, אך מן הסתם העיקרון נקבע עוד לפניהם.

היה מקום לצפות לכך שחכמים יקבעו גודל מינימלי לשדה החייב בפאה, ואכן דעות שונות לכך בין התנאים (פ"ג מ"ו). הדעות נעות בין בית רובע (רבע בית סאה, שהוא כמאה אמות רבועות) ועד "קרקע כל שהוא". במקביל נקבעה הגדרה מינימלית לכרם (תוס', פ"א ה"י), ונקבע שפחות מארבעה או חמישה גפנים אינם כרם. הגדרת הכרם לצורך דיני כלאיים דומה (משנה, כלאים פ"ד מ"ה). יש בדברי חכמים גם הנחיה להוסיף פאה גדולה יותר משדה קטן (ראו פירושנו לפ"א מ"ב), אך להנחיות אלו לא ניתנו גדרים כמותיים.

כניסתם של העניים לשדה או לכרם לאיסוף פאה, שכחה או עוללות היה בה משום הפקר. העניים צבאו על השדה והמתינו בקוצר רוח ונפש כלה לרגע שבו יאפשר להם הבעל להיכנס לשדה. מרגע שהתאפשר הדבר התפתחה מעין תחרות של "תפוס כפי יכולתך". העניים התחרו על השטח, והתפתחו פתרונות ביניים המתוארים במשנה (פ"ד מ"ג). היו שנפלו על השדה וחשבו שבכך יזכו בבעלות על השטח, והיו שפרסו עליו טלית. המשנה מתנסחת בחומרה: "מעבירים אותו ממנו", ומשמע שהיה זה נוהג מקובל שחכמים התנגדו לו. המשנה אף אוסרת על אוספי פאה או לקט להשתמש בכלי עבודה כדי שלא יפצעו זה את זה (פ"ד מ"ד). בתוספתא (פ"ב ה"ב) מובאים תיאורים חיים של מריבות בין אוספי הפאה, ולכן יש חשש שהעצים יינזקו; הדלית בגלל עדינותה, אך גם עצים אחרים נמצאים בסכנת הרס. דוגמה חיה לכך היא: "בעל הבית שנתן פאה לעניים, ובא עני אחר ונטלה מאחוריהן הרי זה זכה. שני עניים שהיו מתכשין על העמור (כלומר מתכתשין על העומר [ליברמן]) ובא עני אחד ונטלו מאחוריהן הרי זה זכה, שאין העני זוכה בלקט בשכחה ובפיאה עד שתפול לתוך ידו" (תוס', פ"ב ה"ב). במקרה זה העניים רבים ביניהם, אך גם בעל הבית מנסה להתערב בחלוקה, בניגוד למגמה שתבעו חכמים (לעיל). ההווי של הלקט מתואר בספר רות. התיאור מתייחס ללקט שהתבצע ממש בזמן הקציר, ולכן נביאו להלן.

אגב הדיון התלמודי²⁸ראו פירושנו לפ"ד מ"ה. מתבררת גם השתתפותן של נשים באיסוף הפאה, אותה תמונה המשתקפת גם בסיפור רות המקראי. לקט הוא עבודת נשים מובהקת, ונדון בכך ביתר הרחבה להלן.