מידת השמירה של המצוות בפועל
לפי ההלכה, פֵרות שלא הופרשה מהם פאה או שלא ניתן לעניים ללקוט מהם לא נאסרו באכילה. מעמדם זהה מבחינה זו לפרות שהופרשו מהם רק תרומות (כולל תרומת מעשר) ולא מעשרות. מכל המקורות שבידינו עולה שחלקים גדולים בציבור לא הפרישו מעשרות ובחרו בפתרון פשוט וזול יותר, כלומר להפריש את המעשרות אבל לא לתת אותם לכוהן או ללוי אלא לאכול אותם בעצמם. מבחינה משפטית אין הלוויים יכולים לתבוע את רכושם, שכן אין אחד מהם יכול לטעון לבעלות על המעשרות המסוימים הללו. המונח ההלכתי לכך הוא "לקרוא שם", ואלו שאינם מפרישים מעשרות מכונים "עמי הארץ", והם מרכיבים את רובו של הציבור3ראו הנספח למסכת דמאי. לקריאת שם ראו המבוא למסכת מעשרות. . על כן קבעו חכמים שפרות ש"קראו להם שם" הם "דמאי" ויש להפריש מהם מעשרות מספק. לעומת זאת לא שמענו בשום מקור התחבטות באשר ליבול שקראו לו שם "פאה" ולא נתנו אותו לעניים. יתר על כן, לעתים ליקט בעל הבית לעניים את הפאה או שחילק להם אותה בעצמו, אך לא קיים דיון על פרות שלא הופרשו מהם פאה או לקט. ריבוי הסיפורים החיים על חלוקת פאה, ותיאורי ההווי של מעמד חלוקת הפאה והלקט, מציעים שהציבור בכללותו ממלא את המצוות הללו כהלכה. כפי שנראה, גם עמי הארץ לא נחשדו על מעשר העני.
דומה שהציבור הבחין, בחושו הטבעי, בין הפרשות שהן משום קודש, לכוהנים או ללוויים, ובין תשלומי מסים לעניים. הציבור הקפיד על ההלכות שנבעו מתחושת הסולידריות החברתית מחד גיסא, ונרתעו מלהשתמש בפרות שהם קודש מאידך גיסא4על כך ראו במבוא למסכת תרומות. , אבל התירו לעצמם שלא לקיים מצוות מעשרות שכן הפרות אינם קודש מחד גיסא, ואינם ניתנים לעני ולחלש מאידך גיסא.
לפי דין תורה יש להפריש את מתנות העניים (להוציא מעשר עני) מהקציר בלבד, "לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט ט) או "ובקצרכם... לא תכלה פאת שדך" (שם כג כב), וכן "כי תקצר קצירך בשדה ושכחת..." (דברים כד יט). עם זאת דין "שכחה" חל גם על זיתים, שנאמר "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (שם כד כ). בכרמים יש דין מיוחד של עוללות שאינו דומה לשכחה: את העוללות (הגרגירים הבודדים) אין לאסוף גם אם לא נשכחו. המונח "תפאר" אינו נהיר, אבל ניתן לשחזרו מההקשר. המדובר במסיק בשיטת הניקוף הנעשית בחביטת העץ במקלות או בענפים (ראו פירושנו לפ"ח מ"א). בשלב זה אין לפאר, ומשמע כנראה שאין לחפש אחר זיתים חבויים שהושארו. יש אפוא להבין זאת כמצוות שכחה, והיא חלה גם על זיתים. אם כן, לפי המקרא ניתן היה לצמצם את מתנות העניים לחיטים, שכחה גם בזיתים ומצוות עוללות בכרם בלבד. דרשת חכמים הרחיבה את דין פאה על קטניות ואילנות: "אין לי אלא קוצר, תולש מנין? תלמוד לומר לקצור; קוטף מנין? תלמוד לומר קצירך; אין לי אלא תבואה, קיטניות מנין? תלמוד לומר בארצכם; אילנות מנין? תלמוד לומר שדך; יכול הירק..." (ספרא קדושים, פרק א ה"ז, פז ע"ב).
קטניות ואילנות חייבים, אך הירק אינו חייב. בדיוננו ראינו שהגדרה זו אינה חלה אלא על חלק ממיני הירק, ובצלים או שומים חייבים בפאה. יתר על כן, היו גם שחייבו פאה מירק5ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ד; פסחים פ"ד מ"ח. גם המשנה בפ"ח מ"ד מזכירה פאה מירק ואין צורך להעמידה בירק החייב בפאה, אלא היא משקפת נוהג (הלכה) לתת פאה גם מירק. כן יש לפרש את המשנה בפ"ב מ"ב על הזורע שבת או חרדל שחייב בפאה. . הוא הדין במצוות שכחה: חכמים הרחיבו אותה על כל האילנות, ומודגש במיוחד הזית, העץ הנפוץ ביותר6להוציא את התאנים הפטורות מפאה. . סיכום ההלכות שנוי בתוספתא: "[ארבע] מתנות בכרם: פרט, שכחה ופאה ועוללות. שלש בתבואה: לקט, שכחה ופאה. שתים באילן: שכחה ופאה. כל אלו אין בהם משם טובה, אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" (תוס', פ"ב הי"ג; בבלי, חולין קלא ע"א).
הרחבה זו הביאה את החכמים להגדיר ממה מפרישים מתנות עניים. הכלל נקבע במשנה (פ"א מ"ד), והוחל במפורש על פאה בלבד7ומן הסתם חל גם על לקט שכחה ועוללות, אם כי הדבר לא נאמר במפורש. אך כיוון שדיניהם קרובים ניתן לצרפם גם בהקשר זה. . פעם אחת נזכרת מצוות שכחה בהקשר לפשתן, שהוא גידול לתעשייה ולא למזון (משנה, פ"ו מ"ה; תוס', פ"ב הי"ב). בדיוננו במשנה נציע שמן הסתם אין מדובר בזרעי פשתן בלבד שנאכלו בשעת הדחק. ייתכן שהתנא שם מהלך בדעה שהגדרת היבול החייב בשכחה רחבה יותר מהגדרת חלות הפאה, זאת כשם שחובת שביעית חלה גם על צמחי תעשייה וצבע.
מכל מקום, הגדרת היבול החייב בפאה דומה להגדרת הפרות החייבים במעשרות ושמיטה, בשינויים קלים הנובעים מאופי המצווה (ראו דיוננו לפ"א מ"ד).
ממשניות רבות עולה גישתם של חכמים למתנות העניים. חכמים רואים בהן זכות מוקנית של העניים, זכות בעלת תוקף כמעט כהתחייבות ממונית: משלב מסוים בקציר יש לעניים מעין בעלות בפועל על הקרקע (תוס', פ"ג ה"ד). אין הם מעלים כלל את הטיעון שלעני פרטי אין זכות לתבוע מבעל הבית. אדרבה, לבעל הבית אסור להתערב בחלוקת הפאה או הלקט, ואסור לו לפגוע בפעילותם החופשית של העניים בשדה השייך להם מרגע מסוים. ביטוי לכך יש בהלכה שבעל הבית צריך להתחשב בעניים בתכנון העבודה בשדה. כך, למשל, חכמים דנים האם מותר לו להשקות את השדה ובכך להפריע לעניים, או לאסור את כניסתם (תוס', פ"ב ה"כ; פירושנו לפ"ה מ"ג; ירו', למשנה זו, יט ע"ג). שאלה דומה עולה בקשר לזכותו של בעל הבית לבצע עבודות אחרות בכרם (ראו פירושנו לפ"ז מ"ה; תוס', פ"ב ה"ט; פ"ב ה"כ ועוד). כפי שנראה להלן, שיקול זה נחשב כמרכיב חשוב בקביעת ההלכה שיש להפריש פאה במועד קבוע (בסוף הקציר פ"א מ"ג). כך גם אין בעל הבית רשאי לכפות על העניים לחלק להם פאה, והם יכולים לכפות עליו לנהוג כהלכה ולאפשר להם חלוקה חופשית, "לבוז" בלשון המשנה.
בדברי חכמים8ראו פירושנו לפ"ד מ"א. יש ביטוי לשיטתם השוללת בדרך כלל חלוקה מסודרת של הפאה על ידי בעל הבית. חכמים חוששים, כנראה, שבעל הבית ינצל את החלוקה כדי להעדיף עניים שהוא חפץ ביקרם, ובעיקר יאפשר לו הדבר לעשות עמם הסדרים של תמורה או להעדיף בני משפחה. עם זאת, בפועל אנו שומעים על מצבים שבהם הצליח בעל הבית לכפות חלוקת פאה מבלי שהעניים ייכנסו לשדה (כגון פ"ה מ"ה). שוב, להלכה דרישות משלה, אבל המציאות הייתה חזקה ממגבלות אלו. כמו כן: "בעל הבית שנתן פאה לעניים, ובא עני אחר ונטלה מאחוריהן הרי זה זכה" (תוס', פ"ב ה"ב). בעל הבית מנסה להעדיף עני פלוני, וגם אם ההלכה מסתייגת ופוסלת זאת – מן הסתם בדרך כלל קבע רצונו של הבעל. עם זאת, גם אם לעתים לא הקפידו הכול על כל ההגבלות שתבעו חכמים – "נהגו בעלי בתים עין יפה" (תוס', פ"ב הכ"א), ואנו שומעים על נתינה מעבר למתבקש מתוך יחסי שכנות, חיבה ונדיבות הלב כאשר הלב מלא מהשפע שחנן ריבון עולמים את בעל הבית9ראו פירושנו למעשרות פ"ב מ"ב ומ"ג. . פילון ויוספוס מזכירים מרכיב זה בהדגשה10קד', ד 232; פילון, על המידות הטובות 91. .
באופן טבעי, כל מתנות העניים משתייכות למצוות התלויות בארץ. אך מן התלמודים מתברר שהעניין אינו חתום: "רבי פינחס בעי קצירת חוצה לארץ מהו שתהא חייבת בפיאה? שלא תאמר ההקדש פטור וחוצה לארץ פטור. אי מה הקדש חייב, אף חוצה לארץ חייב? אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חוצה לארץ" (ירו', פ"ב ה"ח, יז ע"ב). מדבריו מסתבר אמנם שאין חובת פאה בחוץ לארץ, אך הדבר מצריך לימוד ושיקול דעת מיוחד11ראו עוד ירו', מעשרות פ"ה ה"ב, נא ע"ד, ושם ברור שדין פאה אינו אלא בארץ. . התלמוד הבבלי, לעומת זאת, מניח שיש מצוות פאה בחוץ לארץ. בדרך זו הוא מסביר את סתירת המשניות, שכן משנה אחת (פ"א מ"א) אומרת שלפאה אין שיעור, ואחרת קובעת שיעור אחד משישים (פ"א מ"ב). הבבלי מתרץ שבחוץ לארץ אין לפאה שיעור, ואילו בארץ יש לה שיעור (חולין קלז ע"ב). את סתירת המשניות ניתן לתרץ בדרכים אחרות, ואף הבבלי עצמו מציע כיוון מחשבה אחר12ראו דיוננו להלן, פ"א מ"א. . אבל הבבלי מהלך לשיטתו שמצוות התלויות בארץ חלות באופן חלקי גם בחוץ לארץ. כשם שלפאה אין שיעור בחוץ לארץ, כך לחלה אין שיעור בחוץ לארץ, וכך גם תרומה מספק דיה באחד משישים, ואין צורך באחד מארבעים או חמישים13ראו המבוא למסכת תרומות; תוס', תרומות פ"ה ה"ו-ה"ז. . במבוא למסכת מעשרות נחזור לדון בשאלה זו של "מצוות התלויות בארץ" החלות גם בארץ וגם בחוץ לארץ, ונראה כי זו עמדתם העקרונית של חכמי בבל שהחילו חלק מהמצוות התלויות בארץ גם על בבל. לדידם בבל שנייה לארץ ישראל, וגם לה זכויות של ארץ קודש14ראו בר, אמוראי בבל, עמ' 361-350. בר התעלם לחלוטין מההיבט החברתי של תפיסה דתית זו. . גם חכמי בבל ידעו שהמצוות החקלאיות תלויות בארץ, אך שאפו לעמעם מעט את ההגמוניה הארץ-ישראלית וגיבשו קדושה מקומית מתוך פטריוטיות בבלית, ועיצבו בזאת מעין "אוטונומיה לויאלית"15ראו גפני, ארץ. (תודעה עצמית של עצמאות כלפי ארץ ישראל, בד בבד עם הכרה בהגמוניה התרבותית של הארץ ושל חכמיה). אמנם, הם לא החילו את הדרישה לקיים מצוות התלויות בארץ על כל הקרקעות ועל כל הציבור, אלא ראו בכך מידת חסידות המחייבת את החכמים.