מצוות פאה
מצוות פאה היא המצווה להשאיר מעט מהשדה ולא לקצור אותו עד הסוף, "לא תכלה". המצווה מיוחדת בכך שהיא "מן המחובר", כלומר אופן נתינת הפאה הוא שבעל הבית נמנע מלקצור חלק משדהו. המילה "פאה" הובנה כפינה או כקצה. כל זאת בניגוד למעשרות שאותם נותנים מהקצור ולאחר "גמר מלאכה" או "מירוח", כלומר בשלב שבין סיום עבודות השדה לבין צריכת היבול בבית או מכירתו לשוק1ראו המבואות למסכתות תרומה ומעשרות. . גם יתר מתנות העניים, חוץ ממעשר עני, יש לתת בשלב זה בשדה, לפני סוף הקציר. אלא שמצוות פאה מיוחדת בכך שהיא היחידה המתוכננת. יתר מתנות העניים שבשדה ניתנות מהשאריות או ממה שנשכח, ואילו פאה ניתנת במחושב ומתוכנן.
איננו שומעים על קיום מצוות פאה בתקופת המקרא. אין בכך כדי להעיד דבר על שכיחותה ותפוצתה, שכן המידע הממשי על קיום מצוות בימי בית ראשון הוא מועט ביותר. משלהי ימי הבית השני נמסרה סדרת מעשים המעידים על שמירה קפדנית של מצוות פאה ואף על נוהגים הלכה למעשה לתת פאה יותר מהנתבע בהלכה. כך, למשל, פטרו חכמים ירק מפאה, אבל בני יריחו הפרישו פאה מירק2משנה, פסחים פ"ד מ"ט וראו דיוננו הארוך בה, וראו גם משנתנו פ"א מ"ד. . התוספתא והתלמודים מעידים על אדם ששמו בן היני או "בן נבו היין" שבנו נתן פאה משדה לפת (תוס', פסחים פ"ג ה"כ; ירו', שם פ"ד ה"ט, לא ע"ב; בבלי, שם נו ע"ב), והאב התנגד לכך לא משום שעינו הייתה צרה בעניים אלא משום שחשש שהעניים יאכלו ירקות החייבים במעשר. לפיכך אילץ את העניים להחזיר את הפאה ונתן להם ירקות מעושרים משלו. המעשה בבני יריחו בוודאי אירע בימי בית שני וכנראה גם המעשה בבן היני הוא מתקופה זו, אם כי לכך אין סיוע ישיר.
עוד אנו שומעים על בני נמר שהפרישו פאה בצורה מיוחדת (פ"ד מ"ה). ניתוח המעשה מצביע על אפשרות סבירה שגם במשנה זו עדות למנהג קדמון שנהג במקום מיוחד בימי בית שני (איור 1). סיפור קדום אחר הוא הסיפור בשמעון איש המצפה ששאל שאלה הלכה למעשה בדיני פאה. גם מעשה זה אירע בימי הבית (פ"ב מ"ו). רבן גמליאל מספר על המנהג שהיה מקובל ב"בית אבא", ושוב מדובר על הפרשת פאה הלכה למעשה בסוף ימי בית שני (פ"ב מ"ד). מעשים אחרים שמסופר עליהם במקורותינו הם מימי התנאים, כגון המעשה ברבי יוחנן בן נורי (ראו פירושנו לפ"ח מ"א) או המעשה בחסיד אחד ש"זכה" במצוות שכחה: "מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך' וגו', קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה" (תוס', פ"ג ה"ח; מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161). מעשה זה מעיד על קיום המצווה, אם כי ייתכן שאין זה סיפור על ביצועה של המצווה הלכה למעשה אלא כיצד מן הראוי לבצעה.
יוספוס מזכיר את מתנות עניים, אבל בצורה תמוהה: "לכשתקצרו ותאספו את תבואות הקיץ אל תלקטו הכל, אלא תשאירו אלומות מספר גם למחוסרי המחיה, שתהיינה הפקר לפרנסתם. כיוצא בו תשאירו את עוללות הבציר לעניים, ותניחו מעט מפרי הזיתים שיאספו על ידי אלה שאין להם היכולת ליהנות משלהם" (קד' ד, 231). בהמשך המחבר מנמק את הדין בנימוקים מוסריים צדקניים על החובה לשתף עניים בברכת האל. המשפט אינו מבחין בכל ההבחנות ההלכתיות שהעלינו בין מצוות פאה, שהיא מתוכננת, למצוות הלקט והשכחה, שהן תוצר של חוסר כוונה. למעשה יוספוס מחבר את מצוות פאה עם מצוות הלקט, ונחזור לדון בכך להלן. מכל מקום, בשלב זה הובא המקור כדי להראות שיוספוס הכיר את המצוות הללו וכנראה בנוסח מורחב עוד יותר מכפי שהן במקרא. עם זאת, אין הוא מזכיר את מצוות פאה כשלעצמה. המשפט של יוספוס הוא למעשה תמצות של הפסוקים בדברים כד (יט-כב) בשינוי סדר, ואין בהם אזכור עצמאי למצוות פאה. גם פילון מזכיר את מצוות הלקט והשכחה ואינו מזכיר את מצוות הפאה (על המידות הטובות, 94-90), מכל מקום שני המחברים הללו מימי בית שני מרחיבים את הנימוק המוסרי. היבול הוא ברכת ה', ועל כן מן הראוי להחיל את הברכה גם על מחוסרי כול.
ביתר החיבורים מימי בית שני אין ביטוי למתנות העניים, להוציא את מעשר העני, זאת כשם שאין בהם כמעט אזכורים לדיני ממונות באופן כללי. מצוות צדקה נזכרת בספרות בית שני, אבל בדרך כלל ללא פרטים הלכתיים קונקרטיים. בולט בכך הוא ספר טוביה שהמחבר מתפאר בו בכך ששמר על המצוות ושלח למקדש את כל מתנותיו, אבל מצוות פאה, לקט ושכחה אינן נזכרות בו (טוביה א ז-ח בשני הנוסחים). בעל ספר דברי איוב (פרקים ט-י) מתפאר בקיומה המופלג של מצוות צדקה, אך גם הוא אינו מזכיר את מצוות פאה או לקט.
ספק אם ניתן ללמוד מעדויות אלו על מעמדן המעשי של הלכות פאה, לקט ושכחה, ודומה שיש בכך עדות רק לאופי העריכה של החיבורים משלהי ימי הבית השני.
גם בספרות קומראן אין באופן כללי הד למצוות החברתיות ואין עיסוק בדיני ממונות. מעבר לכך, האיסיים ייחסו חשיבות למצוות צדקה אך רק בתוך המסגרת הקהילתית של בני כתתם. מצוות פאה מטיבה היא נתינת צדקה לכל מאן דכפין, וכנראה אין זה מקרה שאין לה הד בספרות קומראן שבידינו. עם זאת יש לזכור שלא כל ספרות קומראן השתמרה, וייתכן שבספרות שלא השתמרה הוקדש חיבור, או קטעי חיבורים, למצוות פאה. חיבור הלכתי שהשתמר במלואו מבית המדרש של קומראן הוא ספר היובלים, ואף בו לא מצינו מצוות חברתיות בכלל, ומתנות עניים בפרט. ניתן, אפוא, להסיק על דרך ההשערה שמצוות העניים שנכתבו בתורה תפסו בתורת בני הכת רק מקום שולי. מצוות הצדקה התפרשה כחלק מפעילות העזרה ההדדית בתוך הכת, וממילא לא תפסו מצוות פאה ולקט שם מקום מרכזי.
כל זאת באשר לפאה, לקט ושכחה. על מעשר עני בידינו עדויות רבות נוספות שתתבררנה להלן.