משנת פאה
כמו במסכתות רבות אחרות אין למשנת פאה אופי עריכתי מיוחד. משתתפים בה חכמים מדורות שונים, החל מבית שמאי ובית הלל הנחלקים על פרט בדיני הפקר (פ"ו מ"א) שיש לו השלכה לדיני פאה, או מחלוקתם על דיני פדיון עוללות בכרם רבעי (פ"ז מ"ו, משנה שהועברה כולה ממסכת מעשר שני). יש בה עוד הלכות קדומות וסיפורים קדומים כסיפור על שמעון איש המצפה (פ"ב מ"ו), או מחלוקת רבן גמליאל והזקנים (פ"ו מ"ו). מחלוקת זו נסובה על מונחים קדומים ועל בסיס הלכות קדומות וידועות. כן דנים רבן גמליאל ורבי עקיבא בטעמה של ההלכה על שלוש אבעיות (שלוש פעמים ביום שבהן יש להפריש צדקה) (פ"ד מ"ה). עם זאת, במקביל יש במסכת הלכות רבות מאוחרות יותר, מדורות יבנה ואושא. אם כן, משנתנו היא עריכה מאוחרת שיש בה חומר הלכתי קדום רב.
בסך הכול יש למסכת מבנה אחיד הכולל פתיחה וסיום מרוממים. אלה עוסקים בהלכות עקרוניות ביחס לצדקה, הן כתובות בשפה רמה ובנימה מוסרית של דבר אגדה. לאחר מכן נידונים הנושאים ההלכתיים השונים, והחלוקה ביניהם ברורה. דיני פאה תופסים את החלק הארי במסכת (פ"א מ"ב - פ"ד מ"ט). כמו גם במבוא שלנו, חלק זה כולל דינים הנוגעים לשכחה וללקט משום שכמה מההלכות של הפאה, הלקט והשכחה קרובות או זהות, והמשנה דנה בהן כאחת. כך, למשל, הלקט דומה במעמדו ההלכתי לפאה (ראו במבוא), והוא נזכר דרך אגב במשניות מספר (פ"ד מ"ו, מ"ט). עם זאת, דווקא בחלק זה אין הגדרה למונח "פאה", ואכן היעדר הסבר שיטתי והגדרה כללית הוא תופעה תדירה בכלל מסכות המשנה, ברם במסכת שלנו הוא חריג, כפי שברור מההמשך.
לאחר חטיבת דיני פאה באות חטיבות העוסקות בנושאים האחרים, והן מתחילות במינוח: "איזהו...". פתיחה זו תוחמת את החטיבות השונות: " אי זה הוא לקט" (פ"ד מ"י - פ"ז מ"ב), "אי זה הוא פרט" (פ"ז מ"ג), "איזו היא עוללת" (פ"ז מ"ד), "איזו היא שכחה" (פ"ז מ"ח). עד כאן היה למסכת כולה מעין בריח מחבר. המשך המסכת שונה. המשנה הראשונה בפרק ח עוסקת בדיני שדה לאחר שהסתיימו מתנות העניים, וההמשך בסדרת דינים כלליים, כלומר אלו הנוגעים לכל מתנות העניים. משניות ב-ד עוסקות בדיני נאמנות, וההמשך במעשר עני וצדקה באופן כללי.
סדר הנושאים במסכת הוא פאה, לקט, פרט, עוללות, שכחה, מעשר עני וצדקה. ארבעת הראשונים מנויים לפי סדר הכתוב המקראי בספר ויקרא יט ט-י: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם". כל יתר הנושאים אינם מנויים בכתוב זה, ואכן הם מופיעים בסוף כבמעין נספחים ומספר הדינים העוסקים בהם קטן בהרבה. חטיבת דיני פאה היא הארוכה מכולן וסדרה מוצק למדי. לאחר הפתיחה המרוממת המשנה דנה בארבעה סעיפים: מהי פאה, מהו שדה, מהו קציר והלכות שונות הקשורות למשמעות הנובעת מהגדרת הכתוב "קצירך". הזיקה בין סדר זה לכתוב המקראי ברורה, אלא שעדיין יש לפרט את הסדר שנקטה בו המשנה.
1. מהי פאה (פ"א מ"ג-מ"ו). חטיבה זו היא מעין הסבר כללי הכולל שאלות כשיעור פאה, ממה נותנים פאה ומתי. לאחר שיעור פאה (מ"ב) משנה ג דנה בכך שיש לתת פאה בסוף השדה; הלכה זו ראשונה משום שהכתוב מונה "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". לאחר מכן באה הגדרת הפאה וממה נותנים פאה.
2. מהו שדה (פ"ב מ"א-מ"ו). כאן נדונה הגדרת שדה, מה מפסיק לפאה וכו'.
3. מהו קציר (פ"ב מ"ז-מ"ח) ומה הדין אם השדה נקצר אבל לא בידי בעל הבית.
4. הרחבה של דין שדה הזרוע מינים רבים. חטיבה זו (כל פרק ג) באה להרחיב את משנה ה שבפרק ב. העורך סטה כאן מסדר הכתובים כדי להביא חטיבה אחרת שיש בה תוספת דינים והסבר לאחד הפרטים שבחטיבה הקודמת. בתוך חטיבה זו שלוש משניות (פ"ג מ"ו ומ"ז) שמקורן אינו בדיני פאה101כפי שהסברנו (להלן פ"ג מ"ו) ראשיתה של המשנה בדיני פאה והמשכה יחידה נפרדת שכינינו "משנת קרקע כל שהוא". ; הם מסבירים מהו שדה מינימלי ואגב כך מרחיבים בנושאים נוספים שבהם הגדרת השדה חשובה. אגב משנה זו נגררה משנה ז. כפי שראינו בפירושנו, כל היחידה מקורה במשנה ערוכה אחרת.
5. המשך הגדרת "בקצרך", אלא שאין מדובר בקציר שדה הדגנים אלא במטע, כיצד מבצעים את קציר הלקט והשכחה במטעים (פ"ד מ"א-מ"ד). לאחר מכן הלכות נוספות הנובעות ונוגעות לקציר. חטיבה זו באה ממקור אחר, וההלכה במ"ה סותרת בעריכתה
וגישתה את משנה ג בפרק א כפי שהערנו בפירושנו. משנה ט בפרק ד היא חוליית חיבור לחטיבה הבאה העוסקת בדין לקט.
אם כן, המבנה הבסיסי מהלך בעקבות המקרא (יחידות א-ג). יחידה ה היא ממקור אחר ומשמשת כולה כיחידת קישור לחטיבת הלקט. היא עוסקת בקציר ומתקשרת בכך ליחידה ג, אך בקציר של מטע. במקורה היא חלק מהלכה קדומה לזו שבפ"א מ"ג. בין יחידה ג ליחידה ה שילב המחבר הרחבה לאחד הפרטים ובתוכה גוש הלכתי ממקור ועניין אחר, וזו הובאה בגלל פרט הקשור לדיני פאה (שפאה בכלשהו). המסקנה העולה היא שהמבנה הבסיסי עוקב אחר דברי הכתוב המקראי, ובשלב שני נוספו יחידות נוספות שטשטשו במקצת את המבנה הראשוני.
אבחנה זו מעלה את האפשרות שהעריכה הראשונה של משנתנו היא כמעין מדרש לספר ויקרא. כפי שראינו, המשנה בפ"ב מ"ז ופ"ד מ"א מנוסחות בעקבות המדרש לכתוב המקראי בספר ויקרא. כלומר, המשניות הכירו את המדרש הקדום ומסכמות אותו. המדרש מופיע גם בספרא, אבל אין בכך הוכחה שמשנתנו הכירה את הספרא אלא, לכל היותר, שהכירה מדרש קדום שהספרא מצטט בדיוק. בפירושנו (פ"ב מ"ז) נטען שהספרא, לפחות במקרה זה, משתמש במשנה ומפנה אליה. על כן אנו חייבים לשער את קיומו של מדרש כתוב וערוך שהיה המקור לספרא ולמשנה. לא נעסוק כאן במבנה הספרא, אך באופן כללי יש לומר שכל הלכותיו נשענות על המשנה שלנו, והשימוש של הספרא במשנתנו ברור. בנוסף ובמקביל משתמש הספרא בתוספתא; שאלת השימוש בשילוב שני חיבורים אלו מחייבת בחינה מדוקדקת, ולא כאן המקום לברר שאלות מרכזיות אלו.
מעבר לכך יש בדיני פאה דרשות רבות, אך אין באפשרותנו לקבוע האם יש בתחום זה דרשות רבות יותר מכפי שיש בנושאים אחרים.
בתוך המבנה הכללי של מסכת פאה זיהינו חטיבה מיוחדת הערוכה בסגנון חריג של מחלוקות בית שמאי ובית הלל (פ"ו מ"א-מ"ה). יש לשער שזו עריכה קדומה של משניות בסגנון החוזר בכמה מסכתות. העורך שיבץ, אפוא, גוש קדום וערוך בתוך המשנה המאוחרת שערך. במשנתנו הלכות מספר המנוסחות לפי בית שמאי (פ"א מ"ד; פ"ב מ"א; פ"ג מ"ד)102ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . אין בכך כדי להעיד על מועד העריכה של המסכת וזו תופעה רגילה למדי, אם כי עדיין רוב המשניות הסתמיות והתנאים המאוחרים הם לשיטת בית הלל.