צדקה
מסכת פאה פותחת בהיגד מרכזי על מצוות צדקה ומסתיימת בדיון קצר על הצדקה. גם לתוספתא מבנה דומה, אלא ששם החומר ההגדי מרובה יותר. למעשה מסכת פאה, רובה ככולה, עניינה בחובת הצדקה לעניים. רובה הגדול של המסכת דן בחובת הצדקה בשעת הקציר והבציר, והמשניות האחרונות של המשנה עורכות את ההלכות העוסקות בחובת הצדקה, במתן כסף ומזון לעני הנצרך. במסגרת ההלכתית העיסוק בצדקה מועט יחסית, שכן הלכות הצדקה אינן רבות, אבל בספרות העוסקת בדברי הגדה ואגדה יש בה עיסוק רב, והיא מעוצבת כמצווה מרכזית. אף אנו בחרנו להאריך בנושא מפאת מקומו המרכזי בעולם הערכים היהודי ובחברה היהודית.
חובת הצדקה הקשורה בקציר ובבציר וחובת הצדקה בצורה של נתינת כספים נזכרות בתורה66חובות הצדקה עם הקציר והבציר סדורות בספר ויקרא יט ט-י ובפרק כג כב. הן חוזרות ונזכרות בספר דברים כד יט-כב ובפרק יד כב-כט, ורמוזות בפרק כו יב. חובות העזרה בכסף ערוכות בספר דברים טו ז-יב. לדיונים כלליים ועקרוניים על מצוות צדקה ראו אורבך, צדקה; ברגמן, צדקה. ספראי, הקהילה, עמ' 75-62, עסק בעניין בהיבטים הארגוניים של קיום מצווה זו. ללקט מקורות עשיר ביותר ועדיין לא מלא ראו מעיל צדקה; מנורת המאור (אלנקאווה), ג, עמ' 563-541. , ומרובים מאוד הדברים בספרות התנאים ובספרות האמוראים, בין זו הארץ-ישראלית ובין זו הבבלית. חובות הצדקה בקציר ובבציר הן הפאה, הלקט, השכחה ודומיהם שנדונו לעיל, ולפיכך נתמקד במסגרת זו בצדקה באופן כללי, זו שאינה קשורה למבנה המשפטי של מתנות העניים. עניין הצדקה נזכר במאות מימרות, במפורט ובמרומז. ערכה ומקומה של הצדקה מופיעים ונזכרים בכל דרכי ההתבטאות של ספרות החכמים. הלכות רבות נאמרו על חובת הצדקה, גבייתה וחלוקתה. דברי אגדה מרובים מעלים את ערכה ואת מקומה באורחות חייו של היחיד ובסדרי הציבור. אף מרובים המעשים על חכמים ופשוטי עם העוסקים במעשי צדקה. האגדה אף מספרת על מעשי נסים שנעשו לעושי צדקה, לגבאי צדקה ולחסידים שסיכנו את עצמם בדרכם לקיים "מצווה"67מעשי נסים נקשרים במפורש בדמויותיהם של חסידים ראשונים, ותורתם היא משנת דרך ארץ המכילה מעשי צדקה. ראו ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים. תופעת סיפורי נסים ומעשי צדקה חורגת מעבר לעולמם של חסידים ראשונים, ויש לשייכה גם למעמדה המיוחד של מצווה זו. (תמונה 1).
העדויות על מעשי צדקה עולות אף מכתובות בתי הכנסת ומפפירוס אחד מאוקסירינכוס. בכתובת בבית הכנסת של חמת גדר68נוה, כתובות, מספר 26. אנו קוראים: "יהי שלמה על כל מן דעבד מצותה בהדן אתרה קדישה ודעתיד מיעבד מצותה", ואין "מצווה" בארמית הארץ-ישראלית אלא נתינת צדקה. בכתובת מואצלת ברכה לכל מי שעושה צדקה, כלומר נענה למגבית הצדקה69המגבית מכונה "מיגבת" או "מגבית". המונח "פסיקה" יוחד למגבית פומבית שבה מתחייב כל אחד לתרומה כספית עתידית. הפסיקה נערכה בדרך כלל בשבת. ראו ספראי, הקהילה, עמ' 317-312. שנערכה בבית הכנסת ואשר עתידה להיערך. בכתובת אחרת בבית הכנסת שבחמת גדר70= יהי שלום על כל מי שעשה צדקה במקום הקדוש ושעתיד לעשות צדקה. נאמר על בני משפחה אחת "דמיצותון תדירן בכל אתר"71נוה, כתובות, מספר 32. (איורים 6-5). פפירוס מאוקסירינכוס משנת 291 מעיד על שחרור מעבדות של אישה ושני ילדיה על ידי הכנסת של היהודים ויוסטוס הבולווטא של בני אונו של סוריה פליסטינה, האב של בית הכנסת72פפירוסי אוקסירינכוס ט, מס' 241-239. לתרגום עברי ראו ספראי, בימי הבית, עמ' 329-328. . אין לפנינו אלא פדיון שבויים שנעשה בעזרת הקהילה היהודית ושליח של ארץ ישראל (איור 7).
הצדקה לנצרך היא חלק ממושג רחב יותר, והוא "גמילות חסד". גמילות חסדים כוללת כמובן את הצדקה לעני ולנצרך, אך היא מושג כללי יותר. היא כוללת אף עשיית חסד לעשיר, הצלה מסכנה, הלוואה לשם הצלה מקשיים כלכליים שהעני או העשיר נתקל בהם, פדיון שבויים, טיפול בחולה, קבורת מתים וכיוצא באלה. גמילות חסדים היא עשיית מעשה או נתינת כספים לשם עשיית מעשה טוב, לשם עזרה לזולת ולא מתוך חשבון של תמיכה ורווח לצד הנותן והעושה. מסורת קדומה מונה את גמילות החסדים כאחד משלושת הדברים שעליהם העולם קיים. המסורת בראש מסכת אבות מייחסת מימרה זו לשמעון הצדיק, והיא המימרה הקדומה ביותר המיוחסת לחכם המכונה בשם. בראש המסכת שם באה תחילה מסורת של שלושה דברים המיוחסת לאנשי כנסת הגדולה, ולאחריה המסורת על שלושה דברים המיוחסת לשמעון הצדיק. משנת פאה, המוקדשת להלכות צדקה, פותחת בדברים שאין להם שיעור ומונה ביניהם אף את גמילות החסדים. ההלכות במשנה מניחות כעובדה שעמי הארץ אינם חשודים על זלזול בהפרשת מעשר עני73משנה, דמאי פ"ד מ"ג, ראו בפירושנו למשנה. ראו בבלי, נדרים פב ע"ב; מכות יז ע"א. . מרובים הדברים אף על מעשי חסד כפדיון שבויים, ביקור חולים, קבורת מתים וכיוצא באלו. אף מעשים אלו נעשים בידי חכמים, חסידים ואנשים בעלמא.
בברייתא השנויה בתוספתא ובתלמודים אנו קוראים: "עיר שיש בה גוים וישראל הגביים גובין משל ישראל ומשלגוים ומפרנסין עניי ישראל ועניי גוים ומבקרין חולי ישראל וחולי גוים וקוברין מיתי ישראל ומיתי גוים ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים ומכניסין כלי74"כלי" משמעו כלות של גויים וכלות של ישראל, והוא נסמך של לשון נקבה של הצורה ברבים "כָלָן" (שפירושו בארמית "כלות"), ולחינם התקשו בפירוש הדברים ראשונים ואחרונים ותיקנו תיקונים שונים ומשונים. ראו הויזדארץ, הערות; כהן, נכרי, עמ' 282-281. גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום"75ירו', דמאי פ"ד ה"ו, כד ע"א; תוס', גיטין פ"ג הי"ג-הי"ד; ירו', שם פ"ה ה"ט, מז ע"ג; בבלי, גיטין סא ע"א. . בברייתא זו עולה בבהירות הזיקה בין צדקה בצורה של עזרה כספית והספקת מזון לעני הנצרך לבין מעשי החסד לחולים, למתים ולקרובי המת. מברייתא זו וממקורות רבים מעינה עולה אף האווירה של הצדקה וגמילות החסדים: גובים צדקה מן הגויים בעיר כשם שגובים מן הישראלים, ומפרנסים עניי גויים ועניי ישראל. כמו כן מתעסקים בהכנסת כלה ובדאגה לחולה הגוי כדאגה לחולה הישראלי, ואף מתעסקים בקבורת גוי ובניחום אבלים, כולם מעשים הנמנים בראש מסכת פאה לפנינו: "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן מתקיימת בעולם הבא"76לדיון מפורט ראו פירושנו לפ"א מ"א. .
מעשי הצדקה וגמילות החסדים לא היו להם מטרות של שמירה או חיזוק המסגרת המדינית, העירונית או הקהילתית, אלא עשיית המעשה הטוב מתוך קיום המצווה, אמפתיה לסובל, לחולה ולנצרך. חז"ל היו מודעים למעשי הצדקה של השלטונות הרומיים בדאגתם למצרכי המזון הבסיסיים ברומא ובערים אחרות, ולשאר נוהלי חברה תרבותיים המקובלים בעולם המתורבת, אולם הם הדגישו שהגויים אינם עושים זאת אלא "להתגדל" ו"להתהדר" בהם, ו"כדי שתמשך מלכותן"77בבלי, בבא בתרא ב ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, פסקא ב (עמ' 21-20), וראו אורבך, צדקה. . בתלמודים מסופר על "מעשה במונבז שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם. אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהלים פה יב); אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: 'צדק ומשפט מכון כסאך' (שם פה יד); אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (ישעיה ג י); אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם' (משלי יא ל)" וכו' (בבלי, בבא בתרא יא ע"א; ירו', פאה פ"א ה"א, טו ע"ב). על פי הבנתם שליט רומאי או איש עשיר מופלג יכול אף הוא לבזבז אוצר כדי לפרנס ציבור בשנת בצורת או במקרה קשה של רעב, אך הוא לא היה מנמק את מעשהו בשכר לעולם הבא אלא ברגשות פילנטרופיה ורחמים בלבד, בניגוד לנימוק שהמסורת מייחסת למונבז ומשקף את השקפת עולמם של חכמים.
דברי אגדה מרובים ומעשים רבים מוסרים על מעשי צדקה וגמילות חסד בצורות שונות ובדרכים רבות. מעשים אלו נעשים ללא הלכה פסוקה בשאלות מה וכיצד יש לעשות ועד איזו מידה. אנשים ונשים עושים מעשי צדקה כל אחד בדרכו ולפי מידת יכולתו78כמו המעשה בחסיד בכפר ימא, או לפי המסורת הבבלית אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל, ירו', תענית פ"א ה"ד, סד ע"ב-ע"ג; בבלי, שם כג ע"א-ע"ב. , ויש שאיש ואשתו עוסקים יחד בעסקי צדקה79ראו המעשה במר עוקבא ואשתו (בבלי, כתובות סז ע"ב) והמעשה בבן מביא יין (ירו', פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב). . אולם חובתה של העיר או הקהילה מנוסחת בהלכות שנפרטו במשנת פאה פ"ח ובתוספתא פ"ד ובמקומות נוספים. ההלכות אינן מכוונות רק לגבאים, ממי יש לגבות וכיצד גובים והאם מותר לפסוק "צדקה לעניים בשבת בבית הכנסת" (תוס', שבת פי"ז הכ"ב), אלא אף מה זכותו של העני לקבל, מה זכותו של העני "העובר ממקום למקום" ומה הוא זכאי לקבל אם הוא לן במקום ואם הוא שובת במקום (להלן פ"ח מ"ז). הלכות אלו שנויות במשנה. בתוספתא אף נוספו ההלכות מה כוללות הסעודות שהעני זכאי לקבל, ממתי הוא זכאי לקבל מקופת הצדקה וממתי הוא זכאי לקבל אף מעות לכסות80תוס', פ"ח ה"ט; ירו', פ"ח ה"ו, כא ע"א; בבלי, בבא בתרא קיח ע"א; ספרי, ראה פיסקא קטז, עמ' 175. .
דומה שלא מצינו בחוקים של העולם העתיק, לא בזה של המזרח הקדום ולא בזה של העולם ההלניסטי-רומי, חוקים על זכות העני והנצרך לקבל מן החברה מזון ועזרה כספית. בתורה, בספר דברים טו ז-יא, ערוכה הפרשה על העזרה שחייב האדם לאחיו האביון והעני, והנביאים הרבו לדבר ולהתריע על מצוות אלו81ישעיה כה ד; נח ז; יחזקאל טז מט ופסוקים כיוצא באלו. . במסורת החכמים עוצבו הדברים לידי הלכות מוגדרות ומדודות של חובות היחיד והציבור, והוגדרו זכויותיו של העני לקבל את אשר הוא נצרך לו.
כאמור, בתחום חובת האדם לתת מיבולו בתבואה ובפרות הדברים בתורה מפורטים יותר: חובת הפאה, השכחה והלקט ומעשר העני82ויקרא יט ט-י; שם כג כב; דברים כד יט-כב; שם יד כח-כט; שם כו יב-טו. , וההלכה עיצבה וקבעה את שיעוריהם. במתנות לעניים שלא מן היבול לא נקבעו כל גבולות. לא מן הנמנע כי במגביות לצדקה, במגביות הקבועות או במגבית לצורך מסוים היו מטילים תשלום לפי מספר הנפשות ולפי הערכת רכושו או הכנסתו של האדם, אך אין בידינו ידיעות מספיקות כדי להסיק מסקנות ברורות.
מתוך כללם של ההלכות, דברי האגדה והמסורות על מעשי הצדקה והחסד ניתן לסכם כי מעשי הצדקה והחסד היו בשלושה מישורים:
1. מעשי הצדקה של היחיד, האיש או האישה או האיש והאישה יחד.
2. מעשי צדקה של העיר בארץ או הקהילה בחוצה לארץ, ושל גופים אזוריים בלתי מוגדרים כל צורכם83ספראי, הקהילה, עמ' 76-74. .
3. מעשי צדקה שנעשו בידי ההנהגה הלאומית, הנהגת המקדש בימי הבית ובימים שלאחר החורבן בידי הנשיאות או בית הוועד, הסנהדרין.
1. מעשי הצדקה של היחיד
ההלכות במשנת פאה הסודרות את חובת הקהילה או העיר לדאוג ולספק מזון ולינה לעני ולהלך אינה משחררת את היחיד מלדאוג לצדקה ולתת מקום לינה לעובר אורח.
בראש ובראשונה יש למנות את כל ההלכות במשנת פאה הדנות במצוות פאה בשדה ובכרם, ואת ההלכות על זכותו של העני בלקט ובשכחה. היבול בשדה ובכרם הוא פרי עמלו של בעל השדה והכרם, אך בעת שהוא אוסף את התבואה והפרות עליו להשאיר חלק מן היבול לעני, לאפשר לו לקצור את פאת השדה וללקט מפרי העץ. נתינות אלו לעני מוגדרות וקבועות, אולם גם על חובות מוגדרות אלו נאמר במשנה: "הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי הענווה" (פ"א מ"ב). האדם בישראל לא ראה עצמו פטור ממתן צדקה עם ההפרשות מן היבול, לא בשנה רגילה ולא בשנה שהפריש מעשר עני אחת לשלוש שנים. גם ההשתתפות במגביות הצדקה בבית הכנסת לא שחררה את האדם ממתן צדקה ומעזרה לנצרך. בכל רחבי הספרות התלמודית ובספרות היהודית מימי בית שני ומן הימים שלאחר החורבן נזכרים מעשים של יחידים הנותנים צדקה ועזרה לזולת, כשם שערוכות עצות והוראות כיצד לתת צדקה מבלי להעליב את המקבל ומבלי להפוך את מתן הצדקה למעשה ראווה והתפארות84אבות פ"ב מ"ז; פ"ה מי"ג; תוס', סוכה פ"ב ה"ה; שבת פט"ז הכ"ב; בבלי, חגיגה ה ע"א. .
בספרות התנאית והאמוראית מסופרים מעשים מרובים על מעשיהם של יחידים, משפחות או בני עיר מסוימת שהתייחדו במעשי צדקה למעלה ממה שההלכה קבעה בגידולי השדה או הרבה למעלה ממה שניתן לדרוש או לשער מהתנהגותם של בני אדם. משנת פסחים (פ"ד מ"ח) סודרת את נוהגיהם המיוחדים של אנשי יריחו, ביניהם המשנה מונה אף "ונותנים פאה לירק". ההלכה, כידוע, פוטרת מפאה לירק (פ"ב מ"ד), אולם אנשי יריחו, אף על פי שחכמים מיחו בידם, השאירו פאה לעניים. מן המשנה מסתבר שזו מסורת עוד מימי הבית85המעשה מובא אף בתוספתא, שם פ"ג הי"ט. ראו פירושנו למשנה בפסחים, ושם הראינו כי יש בספרות חכמים גם דעה שירק חייב בפאה. . בדומה לזה המעשה של בן נבו היין: "אמר רבי יוסה: מעשה בבנו של בן נבו היין שנתן אביו פאה ללפת ובא ומצא עניים על פתח גינתו. אמר להם: בניי לא נחוש לדברי חכמים86שאין נותנים פאה לירק ואסור לעניים לקחת פאה וירק ולאכלו ללא הפרשת מעשרות, שהרי הפאה פטורה ממעשר. ? השליכו מה שבידכם, והשליכו מה שיבדן ונתן להם כפלים במעשר" (תוס', פסחים פ"ג ה"כ)87הברייתא מצויה בשני התלמודים, בירושלמי שם פ"ד ה"ט, לא ע"ב, ובבבלי נז ע"א, בשינוי מה. , כלומר, נתן להם כמות כפולה של ירק מעושר. מעשים מופלאים של נתינת צדקה, לעתים תוך הקרבה גדולה, מסופרים בשני התלמודים88כמו לדוגמה המעשה בירושלמי הוריות פ"ג ה"ו, מח ע"א; בבלי, תענית כד ע"א. . ייתכן כי מעשים מעין אלו לא היו מעשים בכל יום ובכל שעה, אך מכללם של המקורות נראה כי נתינת צדקה ועזרה לנצרך הייתה מציאות רווחת וחלק משגרת ההווי בחיי היום יום.
2. מעשי הצדקה של העיר והקהילה
בברייתא המונה את מוסדות העיר אנו קוראים: "כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכסא, רופא ואומן ולבלר (וטבח) ומלמד תינוקות. משום רבי עקיבא אמרו אף מיני פירא, מפני שמיני פירא מאירין את העינים" (בבלי, סנהדרין יז ע"ב)89השוו ירושלמי קידושין פ"ד הי"ב, סו ע"ד וסדר אליהו רבא, נספחים א עמ' 13. לכל הפעילות העירונית ראו ספראי, הקהילה, עמ' 75-62. . בית הדין זהה עם הנהגת העיר או חלק של ההנהגה העירונית, והמוסד הראשון ברשימת התפקודים העירוניים היהודיים הוא קופה של צדקה. הצדקה נגבית בשניים, בשני גבאי צדקה, אך מתחלקת בשלושה, וכהסברה של הברייתא בבבלי: "תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה... כדיני ממונות" (בבא בתרא ח ע"ב).
גבאי קופת הצדקה גובים מעות ומזון, ובלשון החכמים "תמחוי". כן שונה התוספתא: "עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי מקבלין אותן ממנו, אם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן" (פ"ד ה"י). התמחוי היה מזון, מצרכי אוכל בעין, לחם או תבשיל מבושל, והוא היה נאסף ונחלק בכל יום, והקופה, גביית ממון, הייתה נגבית ואף נחלקת אחת לשבוע, כאמור בברייתא בבבלי: "תמחוי בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת" (שם). המזון שנאסף מתחלק לעניים בו ביום, לעניים תושבי העיר ולכל הלך שהזדמן לעיר, והכמויות נמנות כאמור במשנתנו פ"ח מ"ז. כסף ניתן רק לעניי העיר: "תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר" (בבלי, שם). לעתים נאסף מזון יותר מן הנצרך והגבאים מכרו את עודפי המזון לטובת קופת הכסף: "גבאי צדקה שלא מצאו עניים לחלק להן את הפת, מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן"90תוס', בבא מציעא פ"ג ה"ט; בבלי, שם לח ע"א; פסחים יג ע"א; בבא בתרא ח ע"ב. . מסתבר שגבאי הצדקה לא אספו לחם בלבד אלא אף תבשיל מבושל, קטניות או ירק מבושל, שהרי העני עובר האורח אם "לן נותנין פרנסת לינה שמן וקטנית, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות, שמן וקטנית דג וירק" (תוס', פ"ד ה"ח)91הדברים בעיקרם מצויים גם בתלמוד הבבלי (שבת קיח ע"א; בבא בתרא ט ע"א) בלא פירוט המזונות אשר העני מקבל. . גם הכינוי "תמחוי" מעיד שהם אספו וחילקו מזון מבושל. במשנת פסחים ראש פ"י נאמר כי אין פוחתים מארבע כוסות יין בליל סדר פסח אף אם יש לספק את היין מן התמחוי. המזון של התמחוי הגיע לעני בביתו או ניתן לו בשוק, אך מצינו גם שגבאי הצדקה מארחים את העניים בבתיהם. בתלמוד הירושלמי מסופר כי חבורה אחת שאכלה ושבתה בביתו של רבי אליעזר הודתה והתפללה עליו, אך חבורה אחרת ביזתה וגידפה אותו לאחר שאכלה ושתתה בביתו (פ"ח ה"ז, כא ע"א). מצינו שעוברי אורח היו מתארחים בביתם של גבאי הצדקה או הפרנסים (שם ה"ו, כא ע"א), זאת כחלק מהנוהג שהפרנסים נותנים גם מרכושם לטובת הפעילות שהם אחראים עליה. בפוליס הרומית היה נוהג זה
(של תרומת הפרנסים) מקובל עוד יותר, ולמעשה היה תנאי לבחירתו של הפרנס. בעיר היהודית היה הנוהג תדיר פחות92ספראי, הקהילה, עמ' 311-309. .
במקביל אנו שומעים על עניים ה"למודים לאכול" אצל בעל הבית (משנה, דמאי פ"ד מ"ד). בעל בית אינו בהכרח פרנס אלא אדם פשוט המאכיל עני או כוהן, והרי גם זו אחת מדרכי נתינת הצדקה.
מעשי הצדקה של העיר נעשו בידי גבאי הצדקה. אין בידינו לומר מהי הזיקה בין הנהגת העיר לבין בית הדין של העיר ולבין גבאי הצדקה. האם גבאי הצדקה היו חלק מהנהגת העיר, מ"שבעת טובי העיר", או שמא נקבעו בידי הנהגת העיר, או שמא נבחרו בידי אנשי העיר. עדויות מעטות מצויות במקורות על מינוי פרנסי צדקה. בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ח ע"א) מסופר על רבי שמינה שני אחים לקופת הצדקה, ובתלמוד הירושלמי (פאה פ"ח ה"ז, כא ע"א) מסופר על רבי יוסי שמינה פרנסים בכפרא שליד טבריה ועל מה שדרש בשעת המינוי. אולם ייתכן שמעשים אלו נזכרו בגלל המסורת המיוחדת שהתקשרה למעשה, ואין להסיק כי זו הייתה המציאות הרווחת והקבועה93ראו ספראי, הקהילה, עמ' 267; לוין, חכמים, עמ' 90 ואילך. . גבאי הצדקה נזכרים פעמים רבות בספרות התנאית והאמוראית, שהרי הם אלו שביצעו את מעשי הצדקה יום יום. המשנה בקידושין קובעת שכוהנים רשאים לשאת את בנותיהם של ממלאי תפקידים דתיים-ציבוריים, מתוך הנחה שכל אלה נבדק מוצאם היהודי ובנותיהם כשרות להינשא לכהונה: "אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה... וגבאי צדקה – משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן" (פ"ד מ"ה). גבאי הצדקה נמנים עם המיוחסים, וחזקה שלפני שמינום מוברר היה מוצאם היהודי. נזכרים חכמים מספר שהיו גבאי צדקה, כרבי חנינא בן תרדיון שהיה גבאי צדקה בעירו בסכנין94מסורת זו מופיעה רק בתלמוד הבבלי, עבודה זרה יז ע"ב. וכרבי אליעזר, כפי שהזכרנו לעיל. אולם לא מצינו במקורות התנאים, ואף לא במקורות מימי האמוראים מארץ ישראל, כי גבאי הצדקה חייבים להיות תלמידי חכמים95בתלמוד הבבלי בעבודה זרה (ההערה הקודמת), במעשה רבי חנינא בן תרדיון, נאמר: "והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כרבי חנינא בן תרדיון". אלא שהמילים "תלמיד חכם" אינן במקבילה בבבא בתרא (י ע"ב), וכן אינן בנוסחאות רבות אף בעבודה זרה. ראו דקדוקי סופרים לעבודה זרה עמ' 42 הערה ח. בכ"י ברצלונה (עמ' 30) רשומות מילים אלו בצד. מכל מקום, זו עמדתו המיוחדת של הבבלי. בבבל מילאו חכמים את תפקידי ההנהגה העירונית, ולא נרחיב בכך. , אם כי במקורות האמוראיים נמסרות עדויות מספר שחכמים מילאו את התפקיד.
יש שעולה התרסה כנגד גבאי הצדקה הגובים ביד קשה: " 'ופקדתי על כל לוחציו' (ירמיה ל כ) – אפילו על גבאי צדקה" (ויקרא רבה, פ"ל, א, עמ' תרפח). אך לרוב עולה דמותם הנאה של גבאי הצדקה העושים מלאכתם באמונה: " 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל יב ג) – אלו גבאי צדקה" (ספרי, עקב פיס' ז, עמ' 106; בבלי, בבא בתרא ח ע"ב), ומסופרים מעשים על מעשיהם הטובים של גבאי צדקה ומסירותם למטרתם. בספרות התנאית והאמוראית חוזר הסיפור על גבאי הצדקה בנימין הצדיק שבשעה שלא היה כל כסף בקופת הצדקה עמד ופרנס מכספו אישה אלמנה וילדיה (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, ט ע"א; בבלי, בבא בתרא י ע"א ועוד), ומעשים אחרים כגון זה.
3. מעשי צדקה של ההנהגה הלאומית
במקורות תנאיים שונים נמסר כי במקדש הייתה קיימת לשכת חשאים: "שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים... יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי". כך מוסרת המשנה (שקלים פ"ח מ"ו), ובתוספתא: "כשם שהיתה לשכת חשאין במקדש כך היתה בכל עיר ועיר" (שקלים פ"ב הט"ז), ובספרי דברים התנא מסמיך מעשה זה לכתוב: " 'נתן תתן לו' (דברים טו ו) – בינך לבינו, מכאן אמר: לשכת חשאים הייתה בירושלם" (פיסקא קיז, עמ' 176). לשכת חשאים זו ייתכן שלא הייתה אלא מעין קופת צדקה של העיר ירושלים שמטרתה לחלק צדקה בחשאי לעניי העיר, ולפי התוספתא זו אמורה להיות תופעה מקובלת בכל עיר. אולם ממקורות שלאחר החורבן משתמע כי ההנהגה הלאומית ביבנה, ובהמשך הימים בערים האחרות עד להשתקעותה בטבריה, דאגה לענייני צדקה כלל יהודיים.
במשנת מעשר שני (פ"ה מ"ט) מסופר על רבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה והגיעה שעת הביעור, ורבן גמליאל ביקש להוציא את המעשרות. בין המעשרות היה אף מעשר עני, והוא הקנהו לרבי עקיבא "שיזכה בו לעניים"; שכן רבי עקיבא "היה פרנס ויד הפרנס כיד העני" (ירו', מעשר שני, פ"ה ה"ו, נו ע"ג), או בלשון אחר: "רבי עקיבא דיד עניים הוה" (בבלי, קידושין כז ע"א). קרוב מאוד להניח כי רבי עקיבא לא היה פרנס העניים במקום מושבו בני ברק, אלא "יד עניים" של ההנהגה הלאומית. בתורתו של רבי עקיבא מצויים דברים רבים בפרשת הצדקה, ערכה, מידותיה, דרכי חלוקתה, מידת חלותה והשימוש בכספי הצדקה96ראו ספראי, רבי עקיבא, עמ' 23 ואילך. . אין הוא החכם היחיד העוסק בכך, וספק אם ניתן לקשור בין אוצר מימרותיו לבין עמדה אישית יוצאת דופן. עם זאת, אין ספק שרבי עקיבא הוא מדבריה הראשיים של משנת תנאים, ומימרותיו בהקשר זה משמשות בבואה לעולם המחשבה שהוא מנהיג.
את דאגתה של ההנהגה הלאומית למעשי הצדקה יש לראות גם במעשים של רבי יהודה הנשיא שפתח "אוצרות בשני בצורת" (בבלי, בבא בתרא ח ע"א). כיוצא בו המעשה בבתו או בבנותיו של אלישע בן אבויה שתבעו צדקה מרבי (בבלי, שם; רות רבה, פ"ו ד).
מוברר יותר הוא פדיון השבויים, שהוא פרשה גדולה בחיי היום-יום ובמעשי הצדקה. מרובים סיפורי המעשים של יחידים, במיוחד חסידים, שעוסקים בכך תוך מסירות נפש וממון רב. אך היה זה בעיקר תפקידו של הציבור, שכן "פדיון שבוים מצוה רבה היא" (בבלי, בבא בתרא ח ע"ב). במקורות התנאיים והאמוראיים כאחד מסופר על הפדיון שפדה רבי יהושע בן חנניה ברומי בימים הסמוכים לחורבן (מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי, פ"ד ה, עמ' 200-193; אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ז, עמ' 55). רבי יהושע לא היה בעל ממון ויש להניח שעשה זאת בשליחותו של מרכז ההנהגה, כשליחויות אחרות שעשה ביהודה ובגליל מטעמו של רבן יוחנן בן זכאי97ראו ספראי, בימי הבית, כרך א, עמ' 231. .
בירושלמי (כתובות פ"ב ה"ו, כו ע"ג) מסופר שבנותיו של שמואל נשבו, והן הובאו לארץ ישראל ונפדו בידי רבי חנינה שעמד בראש בית הדין בציפורי. בשעת הפדיון לא ידעו מי הן, ורק אחר הפדיון נתברר שהן בנותיו של החכם הידוע מבבל ורבי חנינה פונה לשמעון בר אבא, אחד החכמים שהיה קרוב למשפחתן, שיטפל בהן. אין לראות במעשה אלא דאגה של בית הדין, הסנהדרין, שבראשה עמד רבי חנינה לפני שירדה לטבריה. מעין
מעשה זה מופיע בפפירוס מאוקסירינכוס משנת 29198ספראי, בימי הבית, עמ' 329-328. על שליח מאונו הפודה אישה מעבדותה, היא ושני ילדיה, יחד עם הקהילה היהודית שבעיר.
במציאות של העולם העתיק, בתנאים של ארץ ישראל השוכנת על ספר המדבר ובתנאים של חיי העם היהודי בארץ ובתפוצות, הייתה לפדיון שבויים משמעות רבה במציאות היום-יומית. מעשים רבים באגדה ודיון בהלכות הכרוכות במעשי הפדיון ובדרכי גביית כספים לשם כך מלמדים אותנו כי במעשה פדיון שבויים היו עסוקים אנשים יחידים, חסידים ואנשי מעשה, המוסדות העירוניים והקהילתיים וההנהגה הלאומית כאחד. אלא שאין בידינו לומר מתי ובאילו מקרים נעשה פדיון השבויים או היה מוטל על הנהגת העיר ובאילו מקרים הוא נעשה בידי המוסדות המרכזיים של האומה.
בנוסף להנהגה הלאומית המקורות מזכירים גוף על-מקומי המכונה "חבר עיר". רבו ההצעות להסברת מהותו של גוף זה, אך נראה שבארץ ישראל עיקרו גוף אזורי, פורמלי למחצה, שהתמקד בפעולות צדקה99ספראי, הקהילה, עמ' 76-74. .
הנה כי כן, אין ספק שנושא הצדקה נחשב למצווה מרכזית והיה תחום פעילות מרכזי של ההנהגה היהודית הפורמלית, ושל גורמים ציבוריים שונים בקהילה ובמישור הלאומי. גישה זו אל העוני היא חידוש יהודי מובהק. גם בעולם ההלניסטי-רומי עסקו בפילנטרופיה, אך זאת על בסיס אישי ספורדי בלבד. יתר על כן, בתפיסה ההלניסטית הרחמים על העני והחלש הם מידה טובה, אך לא חובה, וודאי שלא חובה מובנית100אורבך, צדקה. , לעומת זאת בחברה היהודית נתפסת זכותו של העני כחובה של הפרט והכלל. אין חובה להנהיג משטר שוויוני, וזכותו של העשיר להרוויח מוקנית וטבעית, אך במקביל מוטלת על הכלל החובה לדאוג לעני.
עולם ההלכה המנסח מבנה משפטי מובהק לטיפול בעני ובעוני, בצרכים ובנצרכים, כמו גם מכלול המבנים הארגוניים ומסורות הסיפור על קיום המצווה בפועל – כולם נותנים ביטוי למרכזיותה של מצוות הצדקה שמצוות פאה היא אחד ממרכיביה.