המשנה אינה עוסקת בדיני ערלה אלא בבכורות ובשער נזיר, וסדורה במשנתנו בגלל הקביעה כי "ידלק הבגד" כבהלכות ערלה שבמשניות הקודמות.
האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד – האורג כשיעור של הסיט, כשיעור של טפח כפי שנתבאר במשנה הקודמת, מצמר של בכור. בכור הבהמה הטהורה הוא קודש לה' ואין לגוז את צמרו, כאמור בתורה: "לא תעבד בבכֹר שורך ולא תגֹז בכור צֹאנך" (דברים טו יט). כך פירש רבי יהוסף אשכנזי. הרע"ב פירש שאין להשתמש גם בצמר בכור בעל מום, ורבי יהוסף אשכנזי תמה עליו, כפי שמסר והסכים בעל מלאכת שלמה. המשנה קובעת: "שער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון ואחר כך שחטו. עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך מת. בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין. הצמר המדובלל בבכור, את שהוא נראה מן הגיזה מותר, ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור" (בכורות פ"ג מ"ד, והשוו תוס', פ"ב הי"ז-הי"ח, עמ' 537-536). למסורת זו מקבילה שונה במקצת: "התולש צמר מבכור תם והניחו בחלין [בחלון], אף על פי שנולד בו מום לאחר מיכן ושחטו, הרי זה יקבר. בכור בעל מום שתלש הימנו ואחר כך מת, רבי עקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי יהודה מודה עקביה בזה שאסור, על מה נחלקו על שנטמא ותלש הימנו ואחר כך שחטו, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי יוסי מודה רבי חלפתא בזה שמותר, אבל בייחוד אמרו חכמים ייניחוה בחלין [בחלון], שמא ישתקוה, שאם מת יהא אסור, ואם שחטו יהא מותר. על מה נחלקו, על שניטמא ותלש הימנו ואחר כך מת, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין" (תוס', עדיות פ"ב ה"ט, עמ' 458).
אם כן, כולם מודים שאין להשתמש בצמר בכור חי, ולמעשה כולם גם מסכימים שיש מגבלות על שימוש בצמר בכור בעל מום, ההיתר הוא רק להשתמש בצמר מדובלל, בצמר שנשר או בצמר בכור בעל מום שכבר מת. כל אלו מסורות לעקביה בן מהללאל, אבל חכמים אוסרים ומתירים רק בצמר בכור שמת. פירושו של הרע"ב כאן מתבקש, והוא הפתרון הפשוט להבנת משנתנו.
שימוש בשער בכור בעל מום
רבי
חלפתא12רבי חלפתא למעשה כתנא קמא, אלא שמוסיף נימוק. בפירושנו הראינו כי משניות רבות ערוכות כך: דעה סתמית, אחר כך מחלוקת בנושא והדעה השלישית זהה לראשונה. ראו פירושנו לשבת פ”ב מ”ב, ושם רשימת דוגמאות לתופעה זו.
ידלק הבגד – צמר הבכור אסור בהנאה כערלה ואינו בטל בבגד, ולכן יידלק הבגד.
משער הנזיר – האסור בהנאה, שנאמר בו: "קדֹש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו ה) – "זו קדושת שער" (ספרי במדבר, פיסקא כב, עמ' 30); "גידולו יהיה קדוש" (בבלי, קידושין נז ע"ב). הנזיר מגלח את שערו במלאות ימי נזרו ושורפו, ככתוב: "וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (שם שם יח).
ומפטר חמור – משער של פטר חמור שלא נפדה. הלכה רווחת בספרות התנאית ושנויה בסתם היא כי פטר חמור אסור בהנאה13משנה, קידושין פ"א מ"ט; מכילתא בא, מסכתא דפסח פי"ח, עמ' 71; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 43, ועוד. , ורבי שמעון מתיר (ירו', קידושין פ"ב ה"ט, סג ע"א; בבלי, שם נז ע"ב). בתלמוד הבבלי (בכורות י ע"ב) מצויה סברה כי אף רבי שמעון יודה שלאחר עריפה פטר חמור אסור בהנאה. קרוב להניח כי ההלכות המונות פטר חמור בין איסורי ההנאה מתכוונות לפטר חמור משנולד עד שפדוהו בשה.
בשק – שער נזיר ושער פטר חמור שארגוהו מלוא הסיט בשק. בצמר נקטה המשנה בלשון "בגד" ובשער נזיר ופטר חמור בלשון "שק", כדרכם של דברים, ידלק השק – השק נאסר בהנאה כשם שנאסר הבגד, וחייבים לבערו. בשתי המשניות הראשונות נשנו ההלכות של שרפת הבגד בשם רבי מאיר, אולם משנתנו נשנתה בסתם, ובלשון זה הובאה משנתנו בתמורה לד ע"א. אולם, בסוגיה בירושלמי למשנתנו: "אית דתני לה בשם רבי מאיר, אית דלא תני לה בשם רבי מאיר" (סג ע"א). היו, אפוא, ששנו אף את משנתנו, כשתי המשניות הקודמות, בשם רבי מאיר. הירושלמי ממשיך: "מאן דתני לה בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין". בסוף משנה ז נסכם מהם עשרה אלו. מי ששונה את משנתנו כרבי מאיר גרסתו תואמת את דברי רבי יוחנן האומר בהמשך הסוגיה (סוף עמוד א): "דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין", והם משנה א ו-ב במשנתנו, והרביעית בחבילי תלתן (השנויה להלן במשנה ו) בשם רבי מאיר, ושישה דברים המקדשים המנויים להלן במשנה ז. אבל "מאן דלא תני לה בשם רבי מאיר מנן אית ליה עשרה דברים מקדשין?". לפי גרסה זו יש לדברי רבי מאיר רק תשעה דברים שמקדשין, והסוגיה מתרצת: "רבי מאיר כרבי עקיבה, דרבי עקיבה אמר (משנה ז) אף ככרות של בעל הבית", וזה הדבר העשירי ש"מקדש" (שאינו מתבטל אף ברוב גדול).
משנת תמורה מונה "ואלו הן הנקברים" (פ"ז מ"ד), ולאחריה: "ואלו הן הנשרפים" (מ"ח). שער נזיר ופטר חמור נמנים בין הדברים שנקברים, והמשנה אף מוסיפה: "את שדרכו לישרף ישרף, ואת שדרכו ליקבר יקבר", ואילו במשנתנו נקבע בפשטות שהבגד יידלק. הסוגיה בירושלמי לפנינו (סג ע"א) ובבבלי בתמורה (לד ע"א) מתרצות בדרכים שונות ומרובות את הסתירה או ההבדל בין משנתנו למשנת תמורה. שמות האמוראים בתלמוד הירושלמי שונים מאלו שבבבלי. רבי יוחנן בירושלמי מפרש שבמשנתנו ההלכה היא בשק, כשארג את שער הנזיר ופטר החמור בשק, ולכן יישרף ואין לקברו, שמא יחטטו וימצאו את השק, והמשנה בתמורה דנה בשער גופו שדי לו בקבורה. פירוש זה אמור בבבלי בשם רב ששת, ו"איתמר נמי" בשם רבי יוסי ברבי חנינא. רבי שמעון בן לקיש בירושלמי מפרש: "כאן במקדש כאן בגבולין" (סג ע"א). במקדש שער הנזיר יישרף, כאמור בכתוב "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו יח). דברים אלו אינם מסבירים אלא את הסתירה בשער הנזיר, אך לא בפטר החמור. רבי יוסי בר חנינא בתלמוד הירושלמי מפרש: "כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא" (שם). דברים אלו מיוחסים בבבלי לרב נחמן, ושוב אינם מפרשים אלא את הסתירה בשער נזיר ולא בפטר חמור. עוד פירוש בירושלמי משמו של רבי ברבי בון: "הן דתימר ישרף – שערו, הן דתימר ייקבר – גופו" (שם). בבבלי אומר רב ירמיה כי משנתנו היא כרבי יהודה שאמר שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, ושמא המשניות חלוקות הן.
ובמקודשין – ובצמר או שער של קודשי בדק הבית, או כל מקודשים אחרים, מקדשין כל שהן – הם מקדשים, כלומר אוסרים בהנאה בכל שיעור שהוא, אפילו בפחות ממלוא הסיט. רבי יוסי מסביר בשם רבי יוחנן בסוגיה בירושלמי כי הלכה זו היא רק "בקדשים שיש להן מתירין" (סג ע"א), כלומר קודשי בדק הבית שאינם עולים כקרבן והם נפדים בערכם. צמר שהוקדש ונארג בבגד הרי נפדה וערכו ייפול לבדק הבית, ואינו בטל בלא פדיון, "אבל בקדשים שאין להן מתירין צריכין סיט" (שם). קודשים שאינם נפדים בשיעור פחות מסיט בטלים בבגד, וכמלוא הסיט אינם בטלים ואינם נפדים ויידלקו, כמות ששנתה המשנה.