בגד שצבעו בקלפי עורלה ידלק – הערלה אסורה בהנאה. בספרא נדרש: "לא יאכל (ויקרא יט כג) – אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו, תלמוד לומר: וערלים ערלים, ערלים לרבות את כולם" (קדושים, פרשה ג ה"ו, צ ע"א)1והברייתא שנויה בבבלי, פסחים כב ע"ב; קידושין נו ע"ב; בבא קמא קא ע"א. . בראש הסוגיה בירושלמי מצויה הדרשה שבאה ללמדנו שאיסור הנאה בדרך של צביעה כולל אף את ההנאה מן הקליפות: "כתיב וערלתם ערלתו את פריו אית תניי תני בסמוך לפיריו, אית תניי תני בעורל את פריו2"פירוש שומר לפרי וסותם אותו בחוץ" – הגר"א. . מאן דאמר בעורל את פריו קליפין וגרעינין במשמע. מאן דאמר בסמוך לפריו קליפין במשמע ולא גרעינין" (סב ע"ד). בגד שצבעוהו בקליפי ערלה דינו להישרף, שכן ערלה נמנית בין הדברים שחייבים לשרפם, כשנוי במשנת תמורה: "ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם" (פ"ז מ"ה) (איור 16).
בצביעה בקליפי ערלה המשנה מתכוונת בעיקר לקליפי רימון ואגוזים. מקליפי רימון בתוספת עלים מקבלים צבע בגוון סגול או צהוב, ומהקליפה הירוקה החיצונית של אגוזים הפיקו צבע חום-שחור. בשני מקומות במשנה, לעניין הוצאה בשבת (שבת פ"ט מ"ה) ולעניין שביעית (שביעית פ"ז מ"ג) המשנה מזכירה הפקת צבע מקליפי רימון ואגוזים3ראו פליקס, שביעית כ"ב, עמ' 125; עצי פרי, עמ' 137 ועמ' 171. .
ניתערב – הבגד שצבעוהו בקליפי ערלה, באחרים – בבגדים אחרים שאין בהם צבע מערלה, כולם ידלקו – כל הבגדים חייבים להישרף, שכן הבגד הוא יחידה חשובה כשלעצמה ואינה מתבטלת בתערובת עם בגדים אחרים. הבגד אינו עולה ומתבטל אף באחד למאתיים כדין תערובת של ערלה4ראו למעלה פ"ב מ"א. ראו עוד מלאכת שלמה לאהלות פ"ג מ"ב שהקשה משם על משנתנו, והתירוץ חזק מהשאלה. , דברי רבי מאיר – "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו להימנות5כך הנוסח בנוסחאות עיקריות. מקדש" (להלן מ"ז), ואינו בטל באחד ומאתיים, וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים – הבגד שנתערב בתוך מאתיים בגדים מותרים יעלה וייבטל, כדין כל ערלה שעולה באחד ומאתיים.
בסופה של הסוגיה בירושלמי עולה השאלה מדוע מחמירים בערלה שבגד שנתערב באחרים כולם יידלקו, והרי ביין נסך שנינו במשנת עבודה זרה: "יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה", ולדעת רבן שמעון בן גמליאל: "ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו" (פ"ה מ"י). אם כן, עבודה זרה אמנם אסורה באכילה אך מותרת בהנאה, בניגוד לערלה, אבל הירושלמי שואל האם עבודה זרה חמורה כערלה, ומתרץ: "תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי" (סג ע"א). פסיקה זו מבוססת, אפוא, על מצב חברתי נתון. הסחר עם הגויים ביין היה שולי, אך הסחר בבגדים עמם היה ער. בפרק התשיעי במסכת כלאים יש סדרת הלכות המתייחסות למסחר זה, מה מותר לקנות ומה לא, ובאיזה בגד יש לחשוש שמא הוא כלאיים. ההלכות משקפות את המסחר בבגדים, שהרי האורג עצמו ושכנו היהודי ידעו מאילו חומרים הבגד נארג. חלק מהמסחר עם הגויים היה ייבוא של בגדים ממדינות הים, וקשה היה לברר ממה בדיוק נארגו6ראו על כך במבוא למסכת כלאים. .
ייתכן גם שהחמירו בערלה משום שכאן אי אפשר לבודד את "דמי האיסור". אם כמות ברורה של יין נסך נפלה ליין רגיל ניתן לקבוע מה הרווח הכספי הנובע מכך, אבל הרווח בצביעה אינו מחיר הצבע בלבד ואי אפשר לבודד את הרווח מהבגד.