כל המחמץ והמתבל מדמע בתרומה ובעורלה ובכלאי הכרם אוסר – כך הנוסח בכ"י קופמן לפני התיקון וכך היה לפני הרמב"ם, מלאכת שלמה ואחרים, וכן בכמה עדי נוסח27א, ב, ן, ת, ת2. . אבל ביתר עדי הנוסח: "כל המחמץ והמתבל והמדמע", ופירש הרמב"ם: "שאם לש בשאור ונחמצה העיסה ואפילו היה אותו שאור כל שהוא הואיל ופעולתו ניכרת הרי זה אוסר ואין מחשבין בו לא מאה ולא מאתים. וכן התבלין הואיל ופעולתן ניכרת אין חוששין לשעורן. ואם היה השאור שחימץ בו את הבצק או התבלין שתיבל בהן את התבשיל תרומה הרי כל אותה העיסה או אותו התבשיל מדומע (כלומר, כולה הופכת תרומה)... וזה הוא עניין אמרו מדמע בתרומה. ואם היה השאור או התבלין מכלאי הכרם או ערלה, וחמץ בהן עיסה או תיבל בהן תבשיל, הרי אותה עיסה ואותו תבשיל אסורין בהנאה, ואפילו היה שיעורן מועט ביותר. וזה הוא עניין אמרו ובערלה ובכלאי הכרם אוסר"28העתקנו לפי תרגומו של הרב קאפח, תוך שימוש בכתיב מלא. . לנוסח הדפוס נוסף לרשימה גם מדמע, כלומר טבל שאם ייפול יהפוך את הפרות לדמאי.
בתרומה נקטה המשנה בלשון "מדמע". העיסה והתבשיל אינם נאסרים אלא הופכים להיות תרומה, ומותרים לאכילה לכוהנים29כאמור ברוב הנוסחאות: "והמדמע". הלשון גרמה לקשיים רבים למפרשי המשנה, וכל ההלכה התפרשה שלא כהלכה. . אך בערלה ובכלאיים נקטה המשנה בלשון "אוסר": כל המחמץ והמתבל בהם אוסר את האוכל אף בהנאה. הלשון "אוסר" נמצאת בנוסחאות רבות, וכן הגיה בעל מלאכת שלמה. לפנינו בדפוסים "אסור", ונוסח זה מתפרש בדוחק רב.
השיעור של אחד למאה העולה בתרומה (תרומות פ"ד מ"ז) והשיעורים של אחד למאתיים העולים בערלה ובכלאי הכרם (לעיל מ"א) הם בשאינו נותן טעם ושינוי. אך אם התרומה, הערלה וכלאי הכרם שנפלו לתוך ההיתר מחמיצים או מתבלים, הם עושים את התערובת לתרומה, ערלה וכלאי הכרם אף בכלשהו, וכפי שהמשנה מפרטת להלן במשנה ו ומשנה ז.
בית שמי אומרין אף מטמא – המחמץ עיסה טהורה בשאור טמא או המתבל תבשיל בתבלים טמאים, אף שאין בשאור או בתבלים כשיעור המטמא, והוא כשיעור ביצה30משנה, חלה פ"ב מ"ה, וראו פירושנו לה. , העיסה והתבשיל נטמאים. השיעור של טומאה כביצה הוא כשהטומאה אינה משנה את טיבו וטעמו של האוכל.
ובית הלל אומרין לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה – השיעור של האוכל המטמא הוא כביצה, ואין הבדל בין אוכל כלשהו לתבלים ולשאור. עדיין יש לשאול מדוע אין הטומאה מטמאה בנגיעה, ונברר זאת להלן במשנה יג.
ממשנתנו ומהמשנה שלאחריה עולה, לכאורה, כי מקובלת הייתה ההלכה גם על בית שמאי וגם על בית הלל כי אוכל אינו מטמא אלא בכביצה, והם חלוקים רק במחמץ ובמתבל. כך אף נדרש בסתם בתורת כהנים: " 'אוכל יטמא' (ויקרא יא לד) – מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא? תלמוד לומר 'אשר יאכל', הא אינו מטמא אלא כביצה" (פרשת שמיני, ראש פ"ט, נד רע"ג, וראו עוד שבת צא ע"א). ברם, אנו יודעים שהמידה של כביצה אינה מקובלת על הכול, ויש שדרשו שכבר "כזית" מטמא. מידות אלו של "כזית" ו"כביצה" מופיעות רבות כמידות המינימום לברכה, זימון והלכות כיוצא באלו31משנה, ברכות פ"ז מ"ב ועוד, וראו פירושנו לה. . ברם, שמות מוסרי המסורות מתחלפים במקורות. הירושלמי מעיר "אית תני ומחלף", והבבלי מצטרף לאפשרות זו. כלומר, יש השונה ומחליף את השמות32אפשטיין, מבוא, עמ' 125; 714; ירו', פסחים פ"ג ה"ח, כט ע"ד; בבלי, ברכות מט ע"ב, והוא מסיק שמוחלפת השיטה בגלל הסתירה הפנימית שבין המסורות השונות על עמדתו של רבי יהודה. . ההבדל בשמות המוסרים מפלג בין מסורות ארץ ישראל ובבל, בין הירושלמי לבבלי ובין כתבי היד השונים למשנה פסחים פ"ג מ"ח. מצד אחד ניצבים כתב יד קופמן וכתבי יד נוספים33מג, מל, מגקב, מיל, מרא, מרש, מת, מפי. , וכן בגיליון של ש, כל זאת כנגד שאר כתבי היד ועדי הנוסח. אלו הם כתבי היד ממסורת ארץ ישראל, וכתבי יד טובים ממסורת בבלי. מעניין שבגיליון של כתב יד קופמן "תוקן" הנוסח, כפי שבגיליון של ש הוא תוקן הפוך34ראו עוד פירושנו לתרומות פי"א מ"א; מעשר שני פ"ב מ"ג-מ"ד; פסחים פ"ג מ"ח. . המחלוקת כזית או כביצה היא כבר מחלוקתם של רבי אליעזר (כזית) ורבי יהושע (כביצה), ובתוספתא זבים אנו שונים: "וזה אחד משלשה עשר דברים שנאמרו בנבלת העוף הטהור, כביצה לטמא טומאת אוכלין דברי רבי יהשע, רבי אליעזר אומר זה וזה כזית" (פ"ה הי"א, עמ' 680). קרוב, אפוא, לומר כי רבי אליעזר מוסר את דעת בית שמאי לעומת רבי יהושע ששונה את דעת בית הלל, ורבי יהודה מהלך בשיטת רבו. עם זאת, המחלוקת אינה חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר. מכל מקום, שתי הדעות מופיעות במקורות רבים. משנתנו נוקבת במידה של "כביצה". אם אכן הדעות אחידות ושיטתיות, הרי שעורך המשנה מציג את בית הלל כדעת בית שמאי. הם חולקים על בית שמאי בהלכה העקרונית וטוענים שכדי לטמא צריך מידת מינימום, אבל מקבלים את דעתם שמידת המינימום היא כביצה. קרוב להניח שבית הלל נותרו בדעתם שהמידה היא "כזית", ורק העורך או התנא של הקובץ שממנו נלקטה המשנה סבר כבית שמאי שהיא "כביצה". משנתנו מצטרפת, אפוא, למשניות שהן סתומות כבית שמאי. אמנם רוב המשניות נסתמו כבית הלל וכן נהגו לדורות, אבל משניות רבות הן כבית שמאי ומשנתנו היא אחת מהן35לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .