משנתנו זו חוזרת על העיקרון שנלמד במשנה שלפניה שאיסור שנפל בהיתר מצטרף כדי להעלות ולבטל איסור אחר שנפל לאחר מכן לתוך אותה תערובת.
העורלה מעלה את הכלאים – הערלה מצטרפת להיתר כדי לבטל את כלאי הכרם באחד ומאתיים, והכלאים מעלין את העורלה – וכלאי הכרם מצטרפים להיתר כדי לבטל את הערלה, והעורלה את העורלה – וכיוצא בדבר אף הערלה מצטרפת לתערובת כדי לבטל ערלה נוספת שנפלה לתוך אותה תערובת. היו מפרשים שפירשו שהערלה השנייה היא נטע רבעי, והיו שהתקשו כיצד המשנה מכנה נטע רבעי "ערלה"24ראו בהרחבה מלאכת שלמה. . כפשוטם של דברים מדובר בשני המקרים בפרות ערלה.
כיצד סאה עורלה שנפלה למאתים – של היתר ונתבטלה, ואחר כך נפלה – לאותה תערובת, סאה ועוד עורלה – סאה ועוד משהו, או סאה ועוד של כלאי הכרם – התערובת כולה מותרת. האיסור שנפל תחילה הותר, שהרי הסאה הראשונה של הערלה נפלה לתוך מאתיים המבטלים את הערלה ולפנינו תערובת מותרת של מאתיים ואחת סאה, ואף אם נפלה לאחר מכן סאה ועוד של ערלה הרי היא הותרה במאתיים ואחד של ההיתר. אין הבדל אם לתוך התערובת נפלה סאה של ערלה או סאה של כלאיים, וכן אין הבדל אם התערובת הייתה של כלאיים ונפלה לתוכה סאה של ערלה.
המשנה מסכמת: זו היא שהעורלה מעלה את הכלאים והכלאים את העורלה והעורלה את העורלה – במשנה הקודמת עקב הפירוט ב"כיצד" את הסדר שבראש המשנה. המשנה פתחה ב"התרומה מעלה את הערלה" ובפירוט היא מהלכת באותו סדר: "סאה תרומה שנפלה למאה ואחר כך נפלו שלשה קבים ערלה", וכך בהמשך המשנה. אולם במשנתנו סדר ההקבלה של ה"כיצד" הוא כיאסטי. המשנה סודרת שלוש הלכות: א) הערלה מעלה את הכלאיים, ב) הכלאיים את הערלה, ג) הערלה את הערלה, וב"כיצד" הסדר הוא: א) הערלה את הערלה, ב) כלאי הכרם את הערלה, ג) הערלה את הכלאיים. משניות רבות פותחות בכלל שאחריו פירוט; בדרך כלל הפירוט הוא לפי הסדר בכותרת, ולעתים בסדר כיאסטי25ראו, למשל, משנה, יומא פ"ח מ"א; פ"ב מ"ה-מ"ז; סוכה פ"ד מ"א - פ"ה מ"א, ועוד. בזק, סודות עריכה. .
"זו היא" הוא מונח להבאת ציטוט מכלל הלכתי ידוע וקדום. כלל שנמצא בהלכה קדומה ערוכה, או בלתי ערוכה26ראו עירובין פ"ד מ"ט; יבמות פ"ג מ"ג. בעירובין ברור ש"זו היא" היא ציטוט של הלכה קדומה וידועה, שכבר יש צורך לברר על מה נאמרה. קרוב לה המינוח "ולמה אמרו", "שאמרו" וכיוצא באלו. .
במשנת תרומות אמור: "סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה (להרים הימנה את הסאה של תרומה) – הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר" (פ"ה מ"ח). אולם בתוספתא שם מוסיף על מחלוקת זו רבי אלעזר ברבי שמעון: "במי דברים אמורים, בזמן שלא ידע בה ואחר כך נפלה, אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת, הרי זו מותרת, שכבר היה לה להעלות" (פ"ו ה"ה). רבי אלעזר ברבי שמעון, מסתבר, מפרש את דברי החכמים, ובהמשך בהלכה ח: "סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זו מותרת". ואמנם, הירושלמי למשנתנו מניח שמשנתנו והמשנה הקודמת, שמהלכותיהן עולה שהאיסור הראשון בטל והסאה השנייה שנפלה נידונת כנפלה להיתר, הן רק בכגון שידע שנפלה הסאה הראשונה. הסוגיה דנה בשאלה "ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת וודאי" (סב ע"א). לפנינו עוד דוגמה כי בהלכה קובעות הכוונה, הידיעה וההכרה, ולא רק המעשה והביצוע. דוגמאות לתפיסה זו בהלכה מצויות בתחומים רבים של ההלכה, החל מסדר זרעים ועד מועד, נשים ושאר מקצועות ההלכה וסדרי המשנה.