סאור שלתרומה ושל כלאי [ה]כרם – ושאור של כלאי הכרם, שנפלו לתוך עיסה של חולין, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ – לא בשאור של התרומה יש כדי לחמץ את העיסה ולא בשאור של כלאי הכרם יש כדי לחמץ, וניצטרפו – התרומה וכלאי הכרם, וחימצו – את העיסה, אסרו לזרים – לישראלים לאכול מן העיסה שכן הצטרפו שני האיסורים, התרומה וכלאי הכרם חימצו את העיסה והביאוה לידי איסור. ההלכה היא מעינה של ההלכה השנויה לעיל במשנה י על תבלין משני שמות – איסורים המצטרפים לאיסור אכילת התבשיל.
ומותר לכהנים – התרומה מותרת לכוהנים, ובכלאי הכרם הרי לא היה כדי לחמץ את העיסה. הלכה זו היא כהלכה שהורו החכמים לעיל במשנה יא על שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ולא בזה היה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, שמותרים באכילה, וכן אף השאור שבמשנתנו. התרומה מצטרפת לכלאי הכרם לאסור לזרים, אך לכוהנים רק כלאי הכרם אסורים, ובהם כשלעצמם לא היה כדי לחמץ, ו"לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ".
רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים – אף הוא הולך בשיטתו ש"שנים ושלשה שמות ממין אחד... אין מצטרפין" (משנה י).
הלכה קרובה למשנתנו שנויה בתוספתא תרומות: "שאר של תרומה ושל שביעית שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו, אסור לזרים. רבי לעזר בי רבי שמעון מתיר לזרים" (פ"ח הי"ג). ברייתא זו שנויה אף בירושלמי למשנתנו (סב ע"ג), אלא ששם החולק הוא רבי שמעון. בכל כתבי היד הגרסה היא "רבי אלעזר ברבי שמעון", ואין הצדקה לתקנה על סמך השוואה לכתוב בירושלמי. כבמקרים רבים אחרים רבי אלעזר בנו של רבי שמעון מהלך בשיטת אביו70וראו בסוגיה בירושלמי שם. .