כלים – "כלים" בלשון חכמים הם כלי חרס או מתכת, או בגדים. משנתנו מתפרשת היטב בכלי עור כגון שקים או נעליים, וראו להלן (ר"ש, רא"ש), שסכן בשמן טמא – כדי לרככם ולאחר שנתייבש השמן הטמא נגבם והטבילם, וחזר וסכן בשמן טהור, או שסכן בשמן טהור – תחילה סך את הכלים בשמן טהור ולאחר שיבש השמן הטהור וחזר וסכן בשמן טמא רבי אליעזר אומר אחר הראשון אני בא – הכלים פולטים בשעת תשמישם את השמן הראשון ואני בא וקובע את טהרת הכלי, או את טומאתו, לפי השמן שסך לראשונה. אם סך את הכלים תחילה בשמן טמא אף על פי שנגבם והטבילם וחזר וסכם בשמן טהור – הכלים פולטים את השמן הטמא ומטמאים את הכלים. ולהפך, אם סך את הכלים תחילה בשמן טהור ולאחר מכן בשמן טמא ונגבם והטבילם ולאחר מכן פלטו הכלים, אני בא לדון לפי טיב השמן שסך לראשונה והכלים טהורים.
וחכמים אומרים אחר האחרון – אני בא. השמן הראשון נבלע בכלים ואם חזר וסך את הכלים בשמן טהור, אין הם פולטים אלא את השמן הטהור והכלים טהורים, ואם תחילה סך בשמן טהור ולאחר מכן סך בשמן טמא אין הכלים פולטים אלא מן השמן הטמא והכלים טמאים.
הלכה זו זהה למה ששנינו במשנה יא, אלא ששם דובר בחמץ. המפרשים שואלים על דמיון זה. הרי לכאורה חמץ פוסל רק אם החמיצה העיסה, אך טומאה מטמאת בנגיעה, וגם אם לא התערבה הטומאה בכלי הכלי צריך להיות טמא מהנגיעה. ראשונים רבים תירצו שבמשנתנו הכוונה שהטביל את הכלים והם נטהרו. אלא שהסבר זה חסר במשנה. יתר על כן, אם אכן הטביל האם לא בטל בכך השמן הראשון לכל הדעות?
הרמב"ם פירש: "וכל זה אם היו כלים אלו שאין מקבלים טומאה כגון כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה או פשוטי כלי עץ ופשוטי כלי חרס" שאינם מקבלים טומאה. אלא שקשה להבין לשם מה סכים בשמן כלי אבנים. התלמוד הירושלמי (סב ע"ג) דן בשאלה מה דעתו של רבי אליעזר "כשסך מיכן ומצא (שמן שנפלט) בצד השיני", ו"כשסך מיכן ומצא מיכן". דיון זה מתאים לכלי עור ושקים, ולא לכלי אבן. אפשר גם לתרץ שהשמן הוא בכמות קטנה (פחות מכזית או כביצה, כמות ששנינו לעיל מ"ד לשיטת בית הלל), או אולי השמן אינו אלא שלישי לטומאה שאינו מטמא דבר אחר בנגיעה אלא בתערובת.
ההלכה במשנתנו שנויה בתוספתא בהקשר אחר: "כלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן שמן טהור, או שסכן שמן טהור וחזר וסכן שמן טמא. רבי ליעזר אומר אחר הראשון אני בא, וחכמים אומרים אחר האחרון. שרבי ליעזר אומר יהא אדן סך את כליו שמן טמא, וחוזר וסכן שמן טהור, כשהן מוציאין אין מוציאין אלא מן הראשון. וחכמים אומרים יהא אדם סך את כליו שמן טהור, וחוזר וסכן שמן טמא, כשהן מוציאין אין מוציאין אלא מן האחרון. כלים שסכן שמן טמא ונגבו, משתמש בהן בטהרה. חזרו ויצאו מהן משקין, טמאין" (תוס', תרומות פ"ח הט"ו). שתי מסקנות יש להסיק מהתוספתא: הרישא (שהיא משנתנו) מדברת בכגון שלא ניגב את השמן הראשון, וקל וחומר שלא הטביל את הכלי, ובכך נדחה ההסבר הראשון שהבאנו. עוד ניתן להסיק מהתוספתא שדברי חכמים ורבי אליעזר נוסחו פעמיים במקורות שונים וצורפו בידי העורך, וכך נוצרה כפילות מסרבלת. מכל מקום, הכלל והמחלוקת עליו חוזרים בסדרת נושאים66רק בתוס', בבא קמא פ"ו ה"ח, מקבל רבי יהודה, תלמידו של רבי אלעזר, את תחולת הכלל. .
מעתה עלינו לחזור לשאלה באילו כלים מדובר. פליטת השמן מהצד השני (תוספתא וירושלמי) מתאימה במיוחד לכלי עור. במקרה זה יש לשמן תפקיד חשוב בריכוך העור. עוד יש מקום לסוך בשמן כלי מתכות. הברייתא אומרת: "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל" (תוס', שביעית פ"ו ה"י; ירו', פ"ח ה"ח, לח ע"ב)67סיכת כלים נזכרת גם בבבלי, כריתות ו ע"ב. . כן שנינו לעניין מלאכה בחול המועד: "התנור והכירים חדשים הרי הן ככל הכלים... אבל אין סכין אותן בשמן ואין סוחטין (טולין) אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן"68תוס', ביצה פ"ג הט"ז, ובשינוי קל ירו', מועד קטן פ"א ה"ט, פא ע"א; בבלי, לד ע"א, וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה מועד, עמ' 987; פליקס, שביעית ב, עמ' 204-202. . את התנור והכיריים צריך היה להעביר בחום רב, אך בגלל גודלם לא הוכנסו לכבשן אלא נשרפו, וכנראה מרחו אותם בשמן כדי להגיע לחום אחיד בכל חלקי הכלי69ברנד, כלי חרס, עמ' קל, סבור שמדובר בצביעת הכלי בשחור. .
סיכת הכלים בשמן נזכרת בהקשר נוסף במסכת שביעית: "1. אין סכין כלים בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדו. 2. עור שסכו בשמן של שביעית: רבי אליעזר אומר ידלק, וחכמים אומרים יאכל כנגדו. 3. אמרו לפני רבי עקיבא, אומר היה רבי אליעזר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק. אמר להם שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו" (משנה, שביעית פ"ח מ"ח-מ"ט).
בפירושנו למשנה שם התחבטנו האם הרישא (מס' 1) עוסקת בסתם כלים והסיפא (מס' 3-2) בכלי עור, או שהרישא והסיפא עוסקות בכל הכלים ויש בה כפילות. עוד התחבטנו, בעקבות הירושלמי, האם רבי אליעזר מחמיר או מקל. בשמן שביעית יש אפשרות של "יאכל כנגדו", אך אפשרות כזאת אינה קיימת בשמן טמא. אצלנו רבי אליעזר מקל בהרבה וייתכן שקולה זו קשורה להקלה שלו במשנת שביעית, זאת לפי הפרשנות שרבי אליעזר מקל. אם הוא שם מחמיר, קשה להבין מדוע אצלנו הוא כה מקל.
מכל מקום, אם מדובר בכלי חרס הנצרף הרי שהחומר הטמא נשרף ולכן אין בו כדי לטמא, על כן עדיף להעמיד את המשנה בסיכת כלי עור, וכפי שפירשנו.