רבי יוסה אומר נוטעים יחור שלעורלה – ייחור של תאנים. בלשון חכמים הייחור הוא לרוב ייחור של תאנים, כאמור במדרש על נח שהכניס עמו לתיבה "זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופיות לזיתים"66בראשית רבה, פל"א, עמ' 782, וראו בהמשך המדרש, פל"ו, עמ' 733. ועוד הרבה. הייחור אינו פרי אלא חלק מן האילן, וכבר למדנו לעיל במשנה ז שחלקי האילן אין בהם איסור ערלה.
ואין נוטעים אגוז שלעורלה מפני שהוא – האגוז, פרי – תוך שלוש שנים מנטיעת האגוז ניתן לקבל ממנו פרי. פרי הערלה אסור אף בהנאה, ואין נוטעים אותו.
ואין מרכיבין בכפוניות שלעורלה – כפנית היא התפרחת של התמר הזכרי אשר מאבקים בה את התמרה. בבבל גידלו במטעים תמרים זכריים רבים ולא נזקקו להאבקה מלאכותית, כאמור בתלמוד הירושלמי: "אילין דיקליא דבבל דלא צריכין מרכבא" (יבמות פט"ו ה"ג, טו ע"א; כתובות פד ה"ח, כט ע"א)67= אלו הדקלים של בבל שאינם צריכים הרכבה. . בארץ ישראל, שחסכו בה בקרקע, הותירו במטע רק עצים זכריים בודדים ואיבקו את התמרות הנקביות בכפניות. תיאור של ההאבקה או ההרכבה מצוי בערוך, ערך "נסן"68כרך ה, עמ' 453, וראו אוצר הגאונים לעירובין, עמ' 91. . מעשה זה יש לעשותו מיד עם הבשלת הצלקות והאבקה. איחור בהאבקה גורם לכך שהצלקות נובלות והאבקה מתייבשת. מטעם זה לא מיחו חכמים באנשי יריחו שבערב פסח היו "מרכיבין דקלים כל היום" (משנה, פסחים פ"ד מ"ח; תוס', שם פ"ג הי"ט), אף על פי שהמלאכה אסורה אחר חצות היום.
הכפניות שימשו בעיקר להאבקה, אך העודפים שימשו למאכל, ובהלכה נקבע: "כפניות אוכלין" (הרי הן כפרי לכל דבר – משנה, עוקצין פ"ג מ"ז) ונקנות בכסף מעשר שני (תוס', מעשר שני פ"א הי"ד)69אבל הן פטורות ממעשרות, ראו משנת עוקצין פ"ג מ"ז לגבי קנייתן בכסף מעשר שני, אבל בתוספתא עוקצין פ"ג הי"א מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא בנושא. . משום כך קובעת משנתנו שאין להרכיב בכפניות של ערלה.
משנתנו כתובה וערוכה בלא שינוי ותוספת בתוספתא פ"א ה"ה. בירושלמי בכל עדי הנוסח מצויה פיסקא, וזו לשונה: "רבי יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה? רבי יוסי". ייתכן שבמשנה לפנינו לא נאמרו הדברים בשם רבי יוסי, והם נוספו על פי התוספתא.