ענקוקלות – הירושלמי מפרש בשם רב: "ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש" (סא ע"ג), ורבי יוסי בר בון מוסיף: "ואפילו לקו משהביאו שליש". בעל הערוך56ערך ענקוקלות, כרך ו עמ' 622. רבו חילופי הנוסח למילה, ראו זק"ש, משנה, למשנתנו. פירש: "הרכים שבראשי הגפנים כמו שפירש רב אחא משבחא בשאילתות והי נינהו קנוקנתא כדאמרינן קנוקנות גפנים"57בשאילתות לפנינו, שאילתא קנ ד"ו, מ סע"ב. , והכוונה לאמור בבבלי חולין: "אומה זו כגפן נמשלה... קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל" (צב ע"א). חכמים בדורותינו פירשו כי הכוונה לנצרים המסולסלים הגדלים ליד העלים ובעזרתם הגפן מטפסת58ראו פליקס, עצי פרי, עמ' 07. .
המשך דברי המשנה על החרצנים, הזגים והתמד מקרבנו לפירוש הירושלמי כי המדובר בפרי של הגפן, אלא שאינו פרי ראוי וטוב.
הראב"ד בפירושו לספרא (צ ע"א) מביא שני פירושים: "ענקוקלות הייתי סבור שהם קנוקנות של ענבים והן השדראות והעוקצין שהגרגרים תלוין בהן ומפני שהן נעשים שומרי הפרי נקראו כן. ומצאתי בירושלמי שמפרש ענקוקלות הן ענבים שלקו שלא הביאו שליש". לפירוש הירושלמי עדיפות בולטת, מעבר לכך שאם משנתנו מדברת על חלקי הגבעול (כפירוש השני של הראב"ד) הרי שדין ענקוקלות צריך היה לבוא במשנה הקודמת העוסקת בענפים ולא במשנתנו העוסקת בזגים.
והחרצנים והזוגים – החרצנים והזגים נזכרו בתורה בין החלקים של הגפן אשר הנזיר אסור בהם: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו ד), וכבר נחלקו חכמים מדור אושא, רבי יהודה ורבי יוסי, בפירושם של שני מינים אלו: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל" (משנה, נזיר פ"ו מ"ב; ספרי זוטא, עמ' 241). לדעת רבי יוסי הזג הוא החיצון, כלומר הקליפה, והחרצן הוא הפנימי, הגרעין שבענב. לרוב השימוש בשתי מילים אלו בספרות התנאית הוא כדעת רבי יוסי, אך אין הדבר חד-משמעי, לא בספרות החכמים ולא בתרגומים הארמיים59ראו נזיר, לט ע"א. .
והתמד שלהם – והמשקה שנעשה מן החרצנים והזגים. זו היא ששנינו למעלה במשנת מעשר שני: "התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר" (פ"א מ"ג), שכן עד שלא החמיץ אינו אלא מים שניתנו על גבי הענבים שנסחטו, כלומר ניתנו על גבי החרצנים והזגים. תהליך דריכת הענבים כך הוא: בשלב ראשון דורכים את הענבים, התירוש נוזל לבור האיגום ובמשטח הדריכה נותרו הקליפות והגרעינים (זגים וחרצנים). את אלו מכנסים לתוך ה"תפוח" שהוא מכשיר לכבישה כבדה יותר, ומהדריכה השנייה מפיקים תירוש מסוג משני המשמש לתמד. בחפירות בארץ נמצא החור באבן ששימש כבסיס למכבש, ואת שחזורו אנו חייבים לציורי פסיפס קדומים שבהם הוא מופיע60נראה שמתקן לכבישה שנייה התפשט בארץ רק במאה השלישית. אי אפשר להוכיח האם המשנה הכירה מתקן כבישה בנוי, או שהכבישה השנייה הייתה ידנית. . בארצות אירופה שימש מכשיר דומה גם לדריכה הראשונה, שכן הם לא יכולים היו להסתפק בדריכת ענבים בגת פתוחה בגלל הגשמים (איור 12 תמונה 3).
התמד שימש להכנת חומץ יין, והיה מוצר חקלאי מסחרי חשוב למדי. אבל התמד עצמו (לפני שהחמיץ) לא נחשב לאוכל ראוי (משנה, מעשר שני פ"א מ"ג ומקבילות רבות).
קליפי רימונים והנץ שלו – הקליפות של הרימון והנץ, הוא הפרח בראש הרימון, אינם משמשים לצורכי מאכל. על רבי מאיר, שלמד תורה מפי אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, נאמר: "רבי מאיר רמון מצא – תוכו אכל קליפתו זרק" (בבלי, חגיגה טו ע"ב), אך ההלכה קובעת את מעמדם. קליפות הרימון שימשו להכנת צבעים, כמו ששנינו: "קליפי אגוזים, קליפי רמונים, אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן" (משנה, שבת פ"ט מ"ה), וכן יוצא ממקורות נוספים (כגון תוס', שבת פי"א ה"ח). את הקליפות ריסקו והשרו במים חמים, ומהם הפיקו צבע סגול או צהוב61פרקר, ציבענים, עמ' 83-73. .
קליפי אגוזים והגלענים – של כל הפרות. כל אלה שמנתה משנתנו, אסורים בעורלה ובאשרה ובנזיר – שהרי הם חלק מן הפרי62וראו הסוגיה בברכות לו ע"ב. , [ו]מותרין ברביעי – שאין דין נטע רבעי נוהג אלא בדבר הראוי לאכילה (רמב"ם ואחרים). נטע רבעי חייבים להעלותו ולאכול בירושלים כדין מעשר שני (משנה, מעשר שני פ"ב מ"א), ואין החיוב חל אלא על דברים הנאכלים ואין נוהגים בהם אלא באכילה ושתייה.
ההלכה הקובעת כי הענקוקלות חל עליהן דין ערלה שנויה בספרא: "או יכול שאני מוציא את הענקוקלות והבוסר? תלמוד לומר 'פריו' 'פריו', דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: 'וערלתם את ערלתו', ערלים לרבות כולם" (קדושים פרשה ג, צ ע"א). ההלכה הייתה לפני רבי יוסי ורבי עקיבא, ואין הם חלוקים אלא בדרך הדרש להלכה זו. אולם, בעל השאילתות שינה: "העלים והלולבין והקנוקנות מותרין באכילה" (שאילתא ק ד"ו, מ סע"ב). כך בכל כתבי היד. ייתכן כי היה לו נוסח אחר במשנה, ואולי אין זה אלא שיבוש סופרים.
והנובלות – לרוב, במקרא ובספרות החכמים, מתקשרת הנובלת עם התאנה והתמר, אך היא כוללת את כל הפרות כולם.
אשר לנובלות התמרים, המשנה אומרת שעל הנובלות מברכים ברכת "שהכל" (ולא "בורא פרי העץ" – משנה, ברכות פ"ו מ"ג). התלמוד הבבלי (ברכות מ ע"ב) מציע שני הסברים: "בושלי כמרא" ו"תמרי דזיקא". תמרא דזיקא פירושו תמרים של רוח, כלומר תמרים שנשרו. אך המונח "בושלי כמרא" ברור פחות. רש"י פירש ש"כמרא" הוא צבע האופייני לתמרים בשלים, כלומר אלו תמרים שהתבשלו יותר מדי. הראבי"ה פירש שאלו ענבים רעים, ורבנו חננאל פירש שאלו תמרים שנקטפו ולא התבשלו ומניחים אותם להתבשל בעפר, או במחצלאות63כך הרא"ש בהלכות קטנות, הלכות ערלה ז. .
הנובלות נזכרות בדיון הירושלמי על המשנה הקובעת ממתי יש להפריש מעשרות מתמרים, כלומר ממתי הפרי נחשב לשלם וגמור. "התמרים משיטילו שאור רבי חייא בר ווא אמר משתימלא החרץ רבי יונה בעי מה נן קיימין אם בשיתמלא החרץ, נובלת היא. אם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל, בשילה היא כל צורכה. רבנן דקיסרין אמרי ויהיו יפות לאכילה" (ירו', מעשרות פ"א ה"ב, מח ע"ד). אם כן, הנובלת ראויה למאכל; היא אינה בשלה, אך חל עליה התיאור "משתימלא החרץ". כלומר הפרי יהיה שלם, ובגרעין ייווצר חריץ. חז"ל מדברים על כך שלתמר סוגי פרות שונים, תמרים ונובלות, שהן פרי טוב פחות. "מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה נובלות, כך הן ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ, מה התמרה הזו יש בהן נובלות שאינן נכנסים לאוצר, ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר" (תנחומא בובר, במדבר יז; במדבר רבה, פ"ג א). אם כן הנובלות הם פרי טוב פחות, שטרם הבשיל כהלכה.
הנובלות מופיעות כ"קלות בדמאי", כלומר יש להפריש מהן מעשר אך הן קרובות לפטור, משום שספק אם פרות אלו חייבים במעשר64תוס', דמאי פ"א ה"א; אך הנובלות חייבות בערלה, ראו תוס', פ"א ה"א. . תוספתא אחרת קובעת שנובלות חונטות לאחר זמן מסוים, לפני פרי רגיל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר מהוצאת עלין עד הפגין חמשים יום. מן הפגים ועד שיתין ונובלות חמשים יום. ומשיתין ונובלות עד התאנים, חמשים יום. רבי אומר כולן ארבעים ארבעים יום" (תוס', שביעית פ"ד ה"כ). כאן הנובלות הן שלב בגידול התמרים.
אכן, פרי התמר מתחלק לשניים. כל הפרות גדלים במכבדות, שהם הענפים שעליהם הפרות. הפרות אינם מבשילים באותו זמן, אלא היבול מתחלק לפרות רגילים המבשילים על העץ, ופרות שאינם מבשילים לאותו מועד. החקלאים נוהגים לכרות את הענף ולהורידו לפני השטח65עץ התמר גבוה, וקשה לטפל בתמרים בגובה זה. זאת בניגוד לתאנה שקוטפים אותה בצורה סלקטיבית. . את הפרי שאינו בשל הם מניחים בשמש להבשלה (הבחלה בלשון ימינו). פרי זה נעשה רך, וטיבו פגום. אלו הן כנראה הנובלות, שנקטפו לפני זמנן. נראה שבלשון "נובלות" השתמשו גם לתיאור תאנים קשות יותר המבשילות לפני הזמן. הקושי בפירוש זה הוא שהמונח "נובלת" אינו מתאים לפרי שבעייתו היא שטרם הבשיל (הבחיל). נראה, אפוא, שהפרי נקרא על שם סופו. לאחר ההבחלה הוא רך, ונראה כפרי שנבל, או להפך, שהנובלות הן הפרי הבשל שנפל מהעץ.
כולם אסורות – כל האיסורים שהמשנה מונה בין בערלה, בין ברבעי, בין בנזיר ובין באשרה.