שלוש המשניות האחרונות בפרקנו סודרות את ההלכות המפרטות אילו חלקים באילן ובפרותיו אסורים משום ערלה. המשניות פותחות בגפן ומזכירות את דינם של חלקים אלו בזיקה לנזירות, האם הנזיר רשאי לאכול דברים אלו של הגפן.
העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרין בעורלה ברבעי ובנזיר – עלי הגפן משמשים בדרכים שונות בהכנת מאכלים ובתיבולם46ראו הברייתא בשבת פא ע"א; ברכות נה ע"א. . לולבי הגפנים הם הנצרים הרכים המלבלבים באביב וניתנים למאכל לאחר התקנה במלח או בחומץ47ראו פליקס, עצי פרי, עמ' 17. . מי הגפנים הם משקה שהכינו מן המוהל הנוטף באביב מן הגפן במקום הכריתה או הזמירה48ראו שם, עמ' 28. , והסמדר49פליקס, שם, עמ' 37. ב- ג2: מי סמדר. הוא הניצנים הפורחים לאחר הלבלוב מחלקי העלים (איור 10, תמונה 1). כל אלה אינם פרות ממש של הגפן והם מותרים לאכילה ולשימושים אחרים בשנות הערלה; לא חלה עליהם קדושת נטע רבעי והנזיר האסור בפרי הגפן רשאי לאכלם. בירושלמי (סא ע"ב) מובאת ברייתא בשמו של רבי יוסי שהסמדר נחשב לפרי, ובספרי שנינו: " 'מכל אשר יעשה מגפן היין' (במדבר ו ד) – שומעני מן העלים והלולבים במשמע, תלמוד לומר 'מחרצנים ועד זג' (שם שם) – מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי ולהוציא את העלין ואת הלולבין שאינן פרי ופסולת פרי" (ספרי במדבר, כד, עמ' 29). בספרי זוטא שנויות כל הדוגמאות שבמשנתנו: " 'וענבים לא יאכל' (שם, שם)... יכול אף החוטין והעלים והלולבין ומי גפנים והסמדר, תלמוד לומר 'מחרצנים ועד זג' (שם שם ד), יצאו אלו שאינן פרי ולא פסולת פרי" (ספרי זוטא, עמ' 241).
הלכה זו שנויה אף במשנת נזיר: "שלושה מינין אסורין בנזיר הטומאה, והתגלחת והיוצא מן הגפן" (פ"ו מ"א), ומדייקת הסוגיה בבבלי: "היוצא מן הגפן אין, גפן עצמו לא" (נזיר לד ע"ב). התלמוד הירושלמי למשנתנו מלמדנו: "מתניתא דלא כרבי אליעזר דתני בשם רבי ליעזר: מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל (במדבר ח ד) – אף העלים והלולבין במשמע" (סא ע"ב). דעתו זו של רבי אליעזר שנויה אף בספרי (שם).
המשנה מניחה, כדבר המובן מאליו, שהאסור בערלה אסור לנזיר, והמותר בערלה מותר לנזיר. הסוגיות בירושלמי ובבבלי מביאות את הדרשות שנאמרו על הפסוקים המציעים את ההלכות בנזירות ומיישמות אותן על ההלכות של ערלה. על אחת כמה וכמה שמובן מאליו לחכמי המשנה והתלמוד כי כל חלקי הגפן שאיסור ערלה אינו חל עליהם אין חלים עליהם דיני נטע רבעי, שהרי איסור נטע רבעי הוא המשך לדיני ערלה כפי שהם ערוכים וסדורים בתורה (ויקרא יט כג-כד).
ואסורין באשירה – אסור ליהנות מאילן שמשמש כעבודה זרה בכל צורה שהיא, בין מפריו ובין מדבר שאינו מפרי האילן. מפרשי המשנה מסתייעים בכתוב בספר דברים: "ולא ידבק בידך מאומה" (יג יח), ואמנם כתוב זה מובא פעמים רבות בהלכה האוסרת ליהנות בכל דרך שהיא מעבודה זרה50משנה, שבת פ"ט מ"ו; תוספתא עבודה זרה פ"ו ה"י ועוד הרבה. (איור 11, תמונה 2).
במשנת עבודה זרה חלוקים תנאים "איזו היא אשרה" (פ"ג מ"ז). בסתמה של המשנה נאמר: "כל שיש תחתיה עבודה זרה" ו"רבי שמעון אומר כל שעובדין אותה", ובתוספתא מוסר רבי שמעון בן אלעזר: "שלש אשירות בארץ ישראל, חרוב שבכפר קסם ושבכפר פגשה שקמה שבראנו ושבכרמל" (עבודה זרה פ"ו [ז] ה"ח, עמ' 470).
עבודת האשרה נזכרת רבות בתקופת המקרא, והייתה מקובלת בעולם הדתי של הכנענים והפיניקים. בתקופה היוונית והרומית החליפו את האשרה אלים מ"מוצא הלניסטי-רומי", אך מבחינת חז"ל כל עץ שעובדים אותו כאליל הוא בבחינת "אשרה". מנקודת מבטם של חכמים "אשרה" אינה שם של אלילה אלא מונח הלכתי לעבודת עץ.
רבי יוסה אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי – הסמדר, לדעת רבי יוסי, אמנם אינו פרי בשל אבל הוא נכלל באיסור של פרי הגפן. התלמוד הירושלמי (סא סע"א) מסיק שדברי רבי יוסי אינם מוסבים רק על הנזיר שאסור בסמדר, אלא אף על איסור הערלה ונטע רבעי.
רבי אליעזר אומר המעמיד בסרף51"שרף" ו"סרף" מתחלפים בעדי הנוסח השונים. העורלה אסור – בשרף הנוטף מן העלים ומן הפגים השתמשו כדי לגבן את החלב52ראו ירו', שביעית פ"ז ה"ז, לז ע"ג, ובפירושו של פליקס, ח"ב עמ' 351. . גיבון החלב מצוין בלשון תנאים ואמוראים בלשון "מעמיד"53משנה, חולין פ"ה מ"ה; עבודה זרה פ"ב מ"ה, ועוד הרבה. , וכבר שמענו שרבי אליעזר מחמיר בשימוש באילן בשנות הערלה. כנגדו: אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף [אסור]54מילה זו מופיעה רק בנוסח זה, והיא "תיקון" מעתיק שהשתבש. העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי – רבי יהושע מתיר להשתמש לגיבון החלב בכל הנוזלים מחלקי העץ של ערלה ואינו אוסר אלא את השימוש בפגים שהם פרי טרם בישולו. כל פרי טרם בישולו מכונה "פג" ו"פגים", אך במיוחד קרויות כך התאנים. משנתנו מצוטטת בתלמוד הבבלי, ושם משמע שהנימוק "מפני שהוא פרי" אינו במשנה אלא זו תוספת פרשנית של התלמוד (בבלי, עבודה זרה לה ע"ב; נידה ח ע"ב).
"שמעתי בפירוש" הוא מונח, נדיר, להעברת מסורת לימודית. בדרך כלל משתמש בו החכם כאשר מישהו אחר מביא את השמועה בצורה כללית או מעורפלת. גם כאן רבי אליעזר מביא את השמועה בניסוח כללי ורבי יהושע מפרט ומבחין בין מצבים שונים. בספרי: "אמר לו רבי יהושע שמעון אחי איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש"55ספרי זוטא, יט, עמ' 313, והשוו משנה, שביעית פ"ו מ"ה-מ"ו. . אם כן, שם "שמעתי בפירוש" הוא בניגוד למי ששמע סתם.