אילן שנעקר – ולא נשתייר בו כל שורש, אולם: ובו בריכה – לאילן נעשתה הברכה, כלומר כפפו זמורה אחת מן הגפן, הטמינוה בארץ והוציאוה במרחק מה, כאותה ששנינו בכלאים פ"ז מ"א-מ"ב. הברֵכה נעשתה בעיקר בגפנים27ראו פליקס, עצי פרי, עמ' 94. (איור 9). הברֵכה פטורה מן הערלה ושנותיה נמנות לפי שנות האילן האם, וכאמור במדרש: "ונטעתם (ויקרא יט כג) – פרט למרכיב ולמבריך" (ספרא, פ"ג ה"ב, פט ע"ד), והוא חייה ממנה – האילן הזקן שנעקר משורשיו חי מן הברֵכה, חזרה [ה]זקינה להיות כבריכה – רבותינו מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, פירשו ופסקו להלכה כי פרותיו של האילן הזקן נידונים כפרות הברכה ומונים לשניהם "שלש שנים משעה שנעקר האילן"28לשון הרע"ב ההולך בדרכם של רבנו יצחק בן מלכיצדק, רבנו שמשון משנץ, הרמב"ם ואחרים. כך נפסק ברמב"ם, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"י הי"ז; טור יורה דעה סימן רצד סעיף כט, ואחרים. . ברם, רבי יהוסף אשכנזי29כפי שהובאו דבריו במלאכת שלמה. טוען שלא נאמר שהברכה אסורה, והרי סתם ברכה מותרת, ו"לכן נראה לי לפרש דהכי קאמר: אילן שנעקר ויש בו בריכה שכבר נשתרשה בארץ הרבה, עד שהזקינה חיה ממנה, אפילו לא תהיה נטועה. אז אותה הבריכה היא יש לה דין שרש, והרי הוא כאילו נעקר האילן ונשתייר בו שרש שהוא פטור. ואפילו יחזור ויטע אותו האילן בארץ אינו נאסר אלא חזר להיות כבריכה שמבריכין מן האילן שהיא מותרת". לפי פירוש זה "חזרה הזקנה להיות מן הברכה" אין פירושו אלא שהאילן שנעקר משורשיו וחי מן הברכה הופך להיות חלק מן הברכה, אף אם יוסיפו עליו אדמה, ופרותיו מותרים מיד כפי ששנינו במשנה ג ובמשנה ד30ראו אף שאלת בעל משנה ראשונה בראש דבריו למשנתנו: "והא במתניתין דלעיל אמר אם נשאר בו שרש קטן מחובר פטור ומי גרע בריכה זו משרש קטן והרי האילן חי ממנו". לבסוף הוא חוזר על הפירוש הרווח ומתרץ בדוחק רב. . לפי פירוש זה משנתנו אינה שונה עניין חדש אלא היא המשך של המשניות הקודמות ועוסקת באותו מקרה.
היבריכה שנה אחר שנה – שנה אחר שנה הבריך מן האילן ולבסוף נעקר האילן והוא חי מן הברכות שהשתרשו, וניפסקה – והקשר עם גזע האם נקטע. לבסוף אף נפסק האילן מן הברכות שלו ואין לו יותר חיות לא מן הברכות ולא משורשיו, ולכן הוא מונה – את שנות הערלה לאילן הזקן, משעה שניפסקה – שהרי עכשיו האילן מתחיל מחדש "להשתרש בארץ כיון שאין לו חיות יותר מן הבריכה"31כך המשך דברי רבי יהוסף אשכנזי. .
סיפוק גפנים – הצמדת שתי זמורות, לרוב משני זנים, כלומר הצמדת זמורה תלושה מזן אחר על זמורה מחוברת לגפן, כדי שתתאחדנה והזמורה תשתבח32ראו עוד פירושנו לכלאים פ"ו מ"ה; פליקס, עצי פרי, עמ' 94. .
סיפוק על סיפוק – על הסיפוק הקיים הצמיד זמורה נוספת. בנוסחאות רבות33ג1, ג2, כ, ל, מ, ס, פ, ץ. ובדפוסים וביתר עדי הנוסח לפנינו: "וסיפוק על גבי סיפוק", אך "מלת גבי מחקה ה"ר יהוסף ז"ל" (מלאכת שלמה).
אף על פי שהיבריכה בארץ – באדמה זמורה המסופקת, מותר – אין בזמורות המסופקות איסור ערלה, שהרי כולן חיות מן הגפן האם. בתלמוד הירושלמי אומר "רבי חנניה בריה דרבי הלל, דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר מתאחה הוא ("עם הזמורה האם") עד שלא תשריש" (סא ע"א), ומשום כך היא נידונית כאילן האם ומותרת משום ערלה. "שהבריכה" ברוב הנוסחאות העיקריות. לפנינו בדפוסים: "שהבריכן", והיא היא בלשונה של המשנה.
רבי מאיר אומר [מקום שכוחה יפה] מותר – המצוי בסוגריים נוסף בגיליון ומצוי בכל יתר עדי הנוסח. לפי ההמשך גם אם הוא חסר הרי שתוכנו מקוים. במקום שהסיפוק וההרכבה נקלטו יפה אף על פי שהבריכה לא חלים על הזמורה דיני ערלה והפרות מותרים מיד, אבל מקום שכוחה רע אסור – מקום שההרכבה לא עלתה יפה ההברכה היא כנטיעה חדשה וחלים עליה איסורי ערלה34בעקבות פירושו של הראב"ד לספרא קדושים, ראש פרשה ג (ה"א), פט ע"ד. . רבי מאיר חולק על התנא קמא. לדברי התנא קמא כל סיפוקי גפנים אף על פי שהבריכם בארץ לא חלים עליהם דיני ערלה, ורבי מאיר מבחין וקובע כי רק אם ההרכבה נקלטה יפה הזמורה נידונית כדין אילן האם – "מקום שכוחה יפה – מותר". התלמוד הירושלמי מוסר בשם רבי יוחנן הארץ-ישראלי ורב חסדא הבבלי שהמחלוקת בין התנא קמא ורבי מאיר היא כשלא ניתן לברר אם הברכה נקלטה יפה אם לאו. לדעתה של הגמרא ניתן לברר לפי נטיית העלים: "אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה דבר בריא שהוא חי מכח הילדה" (ירו', סא ע"ב). אולם "כשנשרו העלין" אין אפשרות לבדוק, ובמקרה זה התנא קמא מתיר ורבי מאיר אוסר עד שנדע בבירור שכוחה של ההרכבה עלה יפה והיא חיה מן הזקנה ולא מן ההברכה בקרקע.
בפועל ניתן בדרך כלל לראות אם ההרכבה עלתה יפה. ההרכבה פורחת ומניבה, והענף המחבר מתייבש. אך אם החיבור תת-קרקעי קשה לוודא אם העץ החדש יונק מהעץ הוותיק דרך ההברכה או שפיתח שורשים לעצמו.
בריכה שניפסקה והיא מלאה פירות – בדפוסים שלפנינו: "וכן בריכה", אולם כמעט בכל הנוסחאות העיקריות אין "וכן"35ב, ג1, ז, כ, ל, מ, ס, פ, ץ. . במלאכת שלמה: "בספרים אחרים לא גרסינן וכן, אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה". המשפט במשנה אינו מתחבר לאמור לפניו36ראו דקדוקי סופרים למשנתנו הערה ה, ואפשטיין, מבוא, עמ' 4401. . עם זאת, מן הראוי להעיר שלעתים קרובות מצינו וי"ו בתחילת עניין ואף בתחילת משנה ופרק שאינם וי"ו החיבור, ולא באו אלא להדגשה בלבד.
הפרות שגדלו על זמורה שהבריכו אותה אך היא מחוברת לאילן האם לא חל עליהם דין ערלה, שהרי הם חיים מן האילן, אולם אם היא נפסקה מן האילן והפרות המשיכו לגדול, אם הוסיף במאתים – אם הפרות הוסיפו לאחר שנפסקה הברֵכה מן האילן שיעור של אחד למאתיים, שיעור של מחצית האחוז, אסור – וחלים על הפרות דיני ערלה. שיעור ביטולה של התרומה הוא באחד ומאה, אך ערלה שיעורה הוא אחד במאתיים, כפי שמפורט בראש הפרק הבא. אילו תלש את הפרות מיד לאחר שנפסקה הזמורה מן האילן היו הפרות מותרים, שהרי גדלו בהיתר, מאילן שעברו עליו שלוש שנות ערלה, אך אם הניחם שיגדלו על הזמורה החדשה והוסיפו אחד למאתיים נאסרו כגידולי ערלה.
בראש הסוגיה בירושלמי למשנתנו אומר רבי יודן: "לא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן" (סא ע"ב). אף אילן שמנו לו שנות ערלה ונפסקו שורשיו והוסיף אדמה והמשיך לחיות מתחילים למנות לו מחדש שנות ערלה, כעולה מן המשניות שבראש פרקנו, ולכן אם הוסיפו הפרות אחד למאתיים לאחר שנפסקה זיקתם לאילן הם הוסיפו באיסור ערלה ואסרו את הפרות שגדלו בפטור מערלה.