שתי המשניות הראשונות סידרו את ההלכות על נטיעות האילן ושלוש המשניות שלהלן, משנה ג - משנה ה, מפרטות את ההלכות על האילן שעברו עליו שלוש שנות הערלה, נעקר ממקומו ונתחיה מחדש. שלושתן הן יחידה אחת הפותחת כל משנה במשפט "אילן שנעקר".
אילן שנעקר – אילן שעברו עליו שלוש שנות ערלה ועקרתו הרוח או נעקר בידי אדם, והסלע עמו – וגוש אדמה המגובש כסלע דבוק לשורשים עמו, שטפו נהר – או ששטפו נהר ועקרתו ממקומו. עקירת עצים עם שטיפת הנהר אינה מציאות רווחת בארץ ישראל, אך הדבר עלול בהחלט לקרות בירידת גשמים שופעת. מציאות זו רווחת יותר בבבל.
והסלע עמו – וגוש האדמה הדבוק לשורשים נישא עמו, אם יכול לחיות פטור – התלמוד הירושלמי למשנתנו מפרש: "כיני מתניתא אם היה יכול לחיות פטור ואם לאו חייב" (סא ע"א), ופירש בעל מלאכת שלמה: "כלומר אומדין אותו עובדי אדמה20הפרשן מדגיש שאת האומדן מבצעים "עובדי אדמה". בתקופת התלמוד היו רובם עובדי אדמה, וההדגשה מתאימה לתקופה שבה רוב הציבור היה מנותק מעבודת הקרקע. אם היה יכול לחיות מהעפר שבא עמו ("והסלע עמו") בלי תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה", ואם לאו – ואם אינו יכול לחיות מן העפר שהביא עמו, חייב – הרי הוא כאילן שניטע מחדש ויש למנות לו שני ערלה. מעין הלכה זו שנינו בתוספתא: "הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה. נטעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר ונטעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות [פטור ואם לאו חייב]"21כך הנוסח הנכון, כפי שהובא בברכי יוסף ליורה דעה סימן רצד אות יא, וכך עולה מדברי הרשב"א במשנתנו, ח"ג סימן רכה, וכמסקנת ליברמן בפירושו, עמ' 718. (פ"א ה"ב).
נעקר הסלע – נעקר גוש העפר, מצידו – של האילן ונתגלו שורשיו, או שזיעזעתו המחרישה – לגוש העפר, או שזיעזעתו – או שזעזעו, כך בנוסחאות ברובן, ועשאו – לסלע, לגוש כעפר – הזעזוע פורר את העפר שהיה דבוק לאילן וכיסה את שורשיו בעפר אחר, אם יכול לחיות – בעפר שלו בלי העפר שהוסיף עליו, פטור – ואינו צריך למנות מחדש שלוש שנים לערלה, ואם לאו – ואם אינו יכול לחיות מן העפר שעליו גדל עד שעה זו, חייב – לחזור ולמנות את כל שנות הערלה.