עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור – בשעה שבאו אבותינו לארץ ומצאו אילנות נטועים, לא חלה עליהם חובת ערלה. הלשון "עת" היא מקראית, אך מצויה לעתים אף בלשון חכמים6ראו, למשל, תמיד פ"א מ"ד; ברכות פ"ט מ"ה; תוס', פסחים פ"ג הי"א, ועוד. . המילה מצויה בעיקר בהקשרים חגיגיים. בתוספתא מנחות נאמר: "נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחיבו בחלה ובערלה" (פ"ו ה"כ, עמ' 521), אך לא נתחייבו על האילנות שניטעו לפני כניסתם לארץ, ובספרא: "כי תבואו ונטעתם (ויקרא יט כג) – פרט לשנטע[ו]7כך כנכון בכ"י רומי – אססמאני, עמ' תג. גוים עד שלא באו לארץ" (קדושים, פרשה ג ה"ב, פט ע"ד). מעינה של דרשה זו נמצא אף בסוגייתנו בירושלמי (ס סע"ד).
נטעו – בין ישראל בין גויים משבאו לארץ, אף על פי שלא כיבשו חייב – וכך נדרש בספרא: "או יכול שאני מוצא את שנטעו גויים משבאו לארץ, תלמוד לומר כל עץ. מכן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב" (שם שם).
הנוטע לרבים חייב – הנוטע עץ מאכל לצל ולאכילת הפרי לרבים, לעוברי הדרכים, כלומר העושה מעשה מעין מעשה צדקה כדי שעוברי הדרכים יוכלו לנוח בצל וליהנות מן הפרי. בספרות החכמים נזכרים מעשיהם של חופרי בורות למים לעוברי דרכים8ירו', דמאי פ"א ה"ג, כב ע"א; שקלים פ"ה ה"ב, מח ע"ד; בבלי, יבמות קכא ע"ב; בבא קמא נ ע"א. בספרות הראשונים, מהרמב"ם, הר"ש ואילך, מתנהלים דיונים ארוכים על מקומה של ירושלים, האם היא רכוש ציבורי או שיש בה רכוש פרטי, וזאת בעקבות פירוש הירושלמי למשנתנו (ראו למשל הרא"ש ומלאכת שלמה למשנתנו). לא ניכנס לבירור זה, מכל מקום ודאי שנטיעה לרבים היא לא רק בירושלים, וראו פירושנו למעשר שני פ"א מ"ג ששם הראינו שההסכמה שבירושלים אין רכוש פרטי הייתה תפיסה דתית אוטופיסטית בלבוש משפטי-תאורטי, ולא הנחיה משפטית בעלת תוקף מעשי. . רש"י (לברייתא המובאת בבבלי, פסחים כב ע"ב - כג ע"א) פירש שנטע ברשות הרבים, "כגון באמצע הדרך לכל עובר", והתוספות פירשו: "ברשות היחיד לצורך רבים" (שם ד"ה "נטוע לרבים")9הוכחתם מהמשך דברי המשנה אינה מכרעת. כן פירשו הרא"ש, הר"ש ובעל מלאכת שלמה למשנתנו כאן, ומפרשים נוספים. . כפי שנראה להלן יש להעדיף את פירושו של רש"י, וכן העדיף בעל מלאכת שלמה. לדעת התנא קמא דינו של הנוטע לרבים כדינו של אדם שנטע לצרכיו הוא, וחלים על הנטיעה דיני הערלה.
רבי יהודה פוטר – ובמדרש: " 'לכם' ('ונטעתם לכם') – להביא את הנטוע לרבים. רבי יהודה אומר: 'לכם' – פרט לנוטע לרבים" (ספרא קדושים, פ"ג ה"ה, צ ע"א; בבלי, פסחים כב ע"ב - כג ע"א). בתוספתא שנויה המחלוקת שבמשנתנו כלשונה, אלא שעל דברי רבי יהודה נוסף: "רבי שמעון בן לעזר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה" (פ"א ה"ב), וכך שנויים דבריו בספרא (שם) ובירושלמי (סא ע"א). רבי שמעון בן אלעזר מוסר הרבה משמו של רבי מאיר, אך יש שהוא מוסר בשם רבי יהודה10תוס', חולין פ"ג הט"ו, עמ' 505. לא מצאנו עוד. . לפי מסורתו של רבי שמעון בן אלעזר אין מחלוקת בהלכה זו, וכולם מודים שהנוטע לרבים איסור ערלה חל על נטיעתו.
קשה להאמין שהדרשה היא מקור ההלכה, שהרי אפשר היה גם לדרוש " 'לכם' – להביא את הרבים". עם זאת לא מצינו טעם להלכה זו, ואולי הקלו חכמים ברכוש הציבור מתוך שחסו על רכוש הכלל, כמות שמצינו בהלכות אחרות.
בספרות חז"ל מצינו לעתים קרובות מחלוקות מה אמר חכם פלוני, אלא שבדרך כלל חולקים בשאלה מה אמרו תנאים קדמונים, ואילו במשנתנו המחלוקת היא מה אמר חכם מחכמי דור אושא.
העיירה היהודית פיתחה מערכת שירותים מפותחת ביותר11ראו ספראי, הקהילה. , מערכת שאין לה אח ורע ביישוב הכפרי ברחבי העולם הרומי. מובן שמערכת זאת הייתה משוכללת פחות מזו שנהגה בפוליס הרומית, שכן הפוליס הייתה גדולה ומפותחת בהרבה, ובעיקר, הפוליס הייתה עשירה הרבה יותר, ובעלי הממון מימנו את פעילות העיר. שאלת המימון של הפעילות בעיר היהודית הייתה מורכבת ומסובכת, שכן מרבית התושבים לא היו אמידים. אחת מדרכי המימון של הפעולות העירוניות הייתה על ידי תרומות אישיות בממון או בעבודה12ראו בהרחבה ספראי, הקהילה, עמ' 324-303. . בכתובות ההקדשה בבתי הכנסת ניכר ההבדל בין תיאור פלוני כמי שנתן, "יהב" בארמית, שהיא תרומת ממון, לבין מי שעשה, "עביד" או "עבד" בארמית, שמשמעו התקנת מתקן או בניית חלק מהבניין (איור 23).
משנתנו עוסקת במי שתורם לקהילה על ידי נטיעת עץ, ולהלן נזכיר את מי שתורם לציבור בור מים. המשנה מעידה על שתי תופעות שהיו כרוכות בתרומה מעין זו. מתברר שהתורם נתן, אמנם, את תרומתו לעיר, אבל הוא נהנה מזכות יתר ליהנות מהתרומה. הוא זכאי היה להשתמש במי הבור, ולאכול מפרי העץ. על כך קובעת התוספתא: "הנוטע אילן לרבים מלקט ואוכל מלקט ומכניס לתוך ביתו, ולא יהא מלקט ועושה גרוגרות, מלקט ועושה דבילה, שמתחילה לא נטעו אלא על מנת כן. ולעוברי דרכים מלקט ואוכל, ואסור להכניס לתוך ביתו. החופר בור לרבים ממלא ושותה, ממלא ומכניס לתוך ביתו, ולא יהא ממלא ומשקה, ממלא ומוכר בשוק" (בבא מציעא פי"א הכ"ח-הכ"ט). המדובר כמובן במי שנטע לטובת הרבים ברשות הרבים (כפירוש רש"י לעיל), ואם נטע ברשות היחיד (כפירוש התוספות לעיל) ודאי שהעץ ברשותו וזכאי לעשות בו כרצונו. תרומת העץ או הבור היא לטובת עוברי אורח, אבל גם לטובת אנשים סתם (איור 5).
התופעה השנייה העולה מהמקורות היא שהתורם ממשיך לטפל בעץ שנים אחר נטיעתו, ובזכות הטיפול יש לו זכות קדימה ליהנות מהפרות, אך לא כבעל הבית אלא כעובר האורח הראשון (איור 5).
עם כל זאת, ולמרות הרמה הגבוהה של השירותים בקהילה היהודית, איננו שומעים על מטע כלכלי השייך לציבור, וגם לא על חורשות קודש המניבות פרות. הקהילה נמנעה מלהיכנס לתחומי פעילות אלו, אף שהיו מקובלים בערי הפוליס בעולם הנכרי13עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת ביצה. . על כן אין לפרש שהמדובר במי שנטע מטע לצורכי הרבים אלא במי שנטע עץ בודד לנוי, לצל ולהנאת עוברי האורח (איור 6).
הנוטע ברשות הרבים – בין לעצמו ובין לרבים. רבים ממפרשי המשנה פירשו כי הכוונה לנוטע ברשות הרבים לעצמו, לצרכיו הוא, ועושה מעשה גזל. כך נתנסחו הדברים בטור יורה דעה סימן רצד: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חולק בזה: הנוטע לצורך עצמו והגזלן שנטע... חייבין", ועל זה מוסיף בית יוסף: "ולא ידעתי למה כ"כ דמשמע דאפילו הנוטע לרבים ברשות הרבים חייב דלא גרע מעולה מאליו", הנזכר בהמשך משנתנו שחלה עליו דין ערלה.
[ו]נכרי שנטע – בין בשדהו של ישראל ובין בשדה שלו. הרמב"ם בפירושו פירש שגוי "שנטע לישראל או בשכר או שטרח בכך מעצמו אבל אם נטע הגוי לעצמו וקנה ממנו ישראל אינו חייב בערלה", וחזר מדבריו בהלכותיו: "והנכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו... חייבין בערלה" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פ"י ה"ה), וכבר העירו חכמים כי סוגיות רבות בשני התלמודים ערוכות מתוך הנחה שערלה נוהגת אף בנכרים. כך עולה מן הספרא שהעתקנו לעיל, ובתוספתא תרומות: "אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל בסוריא בחוצה לארץ" (פ"ב הי"ג)14וראו דבריו של מהר"י קורקוס למשנה תורה שם. . כל זאת בניגוד לחובת דמאי שממנה פטורים בסוריה. השאלה העולה כאן קשורה לשאלה הכללית האם יש לגוי קניין לפטור את פרות הארץ מחובת המעשרות. משנתנו משקפת את הדעה שאכן פרות הגוי חייבים במעשר. כך המצב בכל הספרות התנאית. רק בספרות האמוראית מופיעה הדעה שפרות הגוי פטורים ממעשרות ("יש קנין לגוי לפטור ממעשרות"). אמנם בספרות האמוראית מיוחסת דעה זו לתנאים, אך הראינו כי לייחוס זה אין ראיה מדברי התנאים עצמם15ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט, ושם הסברנו גם מה טעם ראו האמוראים לחדש גישה זו. .
[ו]הגזלן שנטע – בשדה שגזל, [ו]הנוטע בספינה – הנוטע אילן בספינה שאין לה מגע עם הקרקע (איור 7). כן שנינו בתוספתא: "הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה" (פ"א ה"ג)16כך הנוסח הנכון בתוספתא. יש שהנוסח השתבש והרבו דברים וחילוקים, ואין הכרח בכך. ראו ליברמן בפירושו, עמ' 618. . מן הסוגיה בירושלמי (סא ע"א) עולה שאף עציץ שאינו נקוב חייב בערלה. במשנת חלה (פ"ב מ"ב) נאמר כי זרעים שצמחו בעפר ספינה שבאה מחוצה לארץ חייבים במעשרות ובשביעית. רבי יהודה מצמצם הלכה זו: "אֵמתי, בזמן שהספינה גוששת". לא מצינו הגבלה זו אף בחיוב ערלה. נטיעת עצים בספינה אינה פעולה רגילה; ייתכן שצמח נבט בספינה, אך לא עץ שגדל בה שלוש שנים. העניין נדון כשאלה עקרונית ותאורטית, ברם פירוש הירושלמי שמדובר גם בנוטע בעציץ הופך את הדיון לרֵאלי. נטיעה בעציץ היא נטיעה של משתלה כדי לבדוק את הזרע ולאפשר לו צמיחה בחודשים הראשונים בתנאים מוגנים ובחיסכון של קרקע. אם אכן פירוש הירושלמי מבטא רֵאליה הרי זו ראיה לחקלאות מתקדמת שבה מופעלות מעין משתלות לעצים, כמקובל כיום.
והעולה מאליו חייב בעורלה – אילן שלא נטעו אדם אלא עלה מאליו, עלה מזרע שהגיע בדרך שהגיע, אף הוא חייב בערלה. בברייתא המובאת בספר יראים סימן עה: "ותניא ונטעתם אין לי אלא נטוע, הבא מאליו מנין תלמוד לומר כל עץ"17לא ידוע לנו מניין לקח רבי אליעזר ממיץ ברייתא זו. . אולם בספרא: "ונטעתם – פרט לעולה מאליו" (קדושים, ראש פ"ג ה"א, פט ע"ד)18כך גם באססמאני, עמ' תג, אולם בילקוט, המעתיק את כל הפיסקא מן הספרא (עמ' 806), חסר משפט זה. ראו הערת ויס למהדורתו, הערה מ. , ובהמשך דברי רבי שמעון בן אלעזר שמסר בשם רבי יהודה שהבאנו לעיל אנו קוראים: "העולה לרבים מאיליו פטור מן הערלה" (תוס', פ"א ה"ב). כך הנוסח בתוספתא ובספרא. אולם בירושלמי הנוסח: "עלה מאיליו פטור מן הערלה" (סא ע"א), וקרוב לומר כי המילה "לרבים" בתוספתא ובספרא נדדה מן הדברים בראש הברייתא: "הנוטע לרבים חייב". רבי שמעון בן אלעזר מוסר, אפוא, בשם רבי יהודה כי הוא חולק על משנתנו וסבור כי אילן שעלה מאליו, "לרבים" או שלאו דווקא "לרבים", פטור מן הערלה.
גם כאן אין במשנה נימוק להלכה, ולהלן יועלה הנימוק שעץ שעלה מאליו אינו מסחרי ואין בו כמות פרי הראויה למצוות.
בסוגיה בירושלמי מוסר "רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: גפן שעלת במקום חורשין19המילה "יער" במקרא מתורגמת בתרגום הארמי: "חורשא". פטורה מן הערלה", ורבי יוסי מוסיף: "אפילו נטעה" (ס רע"ד). על הלכה זו מקשה הסוגיה מן ההלכה במשנתנו הקובעת "והעולה מאליו חייב בערלה", והיא מתרצת שמשנתנו עוסקת ב"מקום יישוב" ודברי רבי יוחנן "במקום חורשין", ורבי אליעזר מוסיף שאף במקום חורשין "אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת". כלומר, אם כמות הפרי שהגפן מניבה שווה את ערכו הכספי של הטיפול בה, הרי שגפן כזאת חייבת בערלה, משום שהיא נתפסת כנטועה במקום אפשרי מבחינה כלכלית. אבל אם היא נטועה במקום שנגרם בגללה רק הפסד כלכלי, הרי שאין היא נחשבת לגפן לעניין ערלה.
בסיכומה של ההלכה: המשנה שונה שהעולה מאליו חייב בערלה. בברייתא מצינו הלכה בשם רבי יהודה או הלכה שנויה בסתם שהעולה מאליו פטור מערלה. בהלכה של האמוראים מבדילים בין אילן הנטוע במקום יישוב, החייב בערלה, לבין אילן שלא במקום יישוב, שפטור מן הערלה.