ערלה בחוץ לארץ5דיון נרחב על כך במבוא למסכת מעשרות.
המשנה בקידושין אומרת: "כל המצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה וכלאים" (פ"א מ"ט). הערלה נוהגת בחוץ לארץ, אך המשנה מונה הקלות מפליגות בספק ערלה בסוריה, וביותר בחוץ לארץ6פ"ג מ"ט, וראו בתוס', פ"א ה"ח. . "אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל, בסוריא, בחוצה לארץ. אלא שרבי יודן אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. אמר רבי יודה מעשה בשביון (שגביון) ראש הכנסת של כזיב שלקח מן הגוי כרם רבעי בסוריא, ונתן לו דמיו, ובא ושאל את רבן גמליאל שהיה עובר ממקום למקום, ואמר לו המתן עד שנהה בהלכה. אמר לו משם ראיה, אף הוא [שלח לו] ביד שליח חרש, מה שעשיתה עשיתה אבל לא תשנה לעשות כן" (תוס', תרומות פ"ב הי"ג). פירוש התוספתא ברור. באופן כללי ערלה וכלאיים חלים בחוץ לארץ, וממילא אין הבדל בין ארץ ישראל וסוריה. התוספתא מבליעה את המשפט שבכל יתר המצוות התלויות בארץ בארץ ישראל חייב, ובסוריה הדין שונה.
משנתנו, לעומת זאת, מסיימת: "החדש אסור מן התורה בכל מקום והעורלה הלכה והכלאים מדברי סופרים" (פ"ג מ"י)7וחלוקים אמוראים בפירושה של "הלכה" זו. ראו פירושנו לפ"ג מ"ט. . אם כן, ערלה אסורה בחוץ לארץ, אך לא מדבר תורה אלא רק כ"הלכה". במשנה עצמה אין זכר לדעה כי אין ערלה בחוץ לארץ, ובתלמוד הבבלי קידושין (לט ע"א) מצויים דברים קשים מפי רבי יוחנן נגד מי שאומר שאין ערלה בחוץ לארץ. אולם בברייתא השנויה בתוספתא ערלה בסופה, ונשנית אף בבבלי שם, אנו קוראים: "רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משם רבי יוסי בן דורמסקה שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום רבי אליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ" (בבלי, קידושין לט ע"א). הבבלי עצמו מתרץ את הסתירה שמי שאומר "אין ערלה בחוצה לארץ" מתכוון שאינה אסורה מהתורה. כפשוטה זו דעה אחרת, ונגדה מתרעם רבי יוחנן.
גם הירושלמי מתייחס להגדרה של ערלה בחוץ לארץ כ"הלכה": "והערלה כהלכה. שמואל אמר כהילכות המדינה, רבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני. רבי יסא בעא קומי רבי יוחנן הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין? אמר בשעה שניתנה הלכה, כך ניתנה. אמר אילולא סלקת לארץ דישראל אלא לשמוע דבר זה דיי" (פ"ג ה"ח, סג ע"ב8במקבילה בבבלי, קידושין לח ע"ב, שאלתו של רבי יסא חסרה. ). השאלה של רבי יסא אינה ברורה, שלא מפורש מה קשה בה. הקושי נובע מכך ש"הלכה למשה מסיני" נתפסת כקטגוריה הלכתית ברורה, הלכות שניתנו למשה בסיני, אך לא בכתב. למעשה, בין "הלכה" לדבר תורה יש תהום פעורה שבין התורה שבעל פה לתורה שבכתב, אף על פי ששתיהן ניתנו ישירות מבורא עולם, ושתיהן הלכה לכל דבר. על כן שואל רבי יסא כיצד זה מסיקה הגמרא לעיל, מפסוקי התורה, שהמצוות התלויות בארץ הן רק בארץ, אם כך אין זה דבר תורה, ואם זו הלכה למשה מסיני, לא ייתכן שתילמד מהפסוק. שאלה דומה שואלת הסוגיה הבבלית העוסקת בהלכות אחרות המתוארות כ"הלכה למשה מסיני". ייתכן שגם הירושלמי שואל שאלה זו בסוגיות מקבילות9בבלי, עירובין ד ע"א; סוכה מד ע"א; יומא פ ע"א; מועד קטן ג ע"ב; ירו', שביעית פ"א ה"ז, לג ע"ב; סוכה פ"ד ה"א, נד ע"ב. , אך בירושלמי השאלה מובררת פחות. על כך עונה רבי יוחנן תשובה הנראית עמומה, ואולי חלו בה ידי מעתיקים שהיו כבולים בתפיסה המקובלת של המונח "הלכה למשה מסיני".
לדעתנו יש להבין את המונח "הלכה למשה מסיני" בספרות התנאים בצורה אחרת. בספרות התנאים אין משמעה אלא הגדרה שדעה מסוימת היא נכונה ואמִתית. אין במונח התייחסות לשאלה האם המצווה היא מהתורה או מדרבנן, אלא הגדרה של מידת תקפותה בלבד. "הלכה למשה מסיני" אינה, אפוא, תיאור היסטורי, אלא אמת דתית, או אולי רק ביטוי ספרותי. רבי יסא הבין ש"הלכה למשה מסיני" היא אכן תיאור היסטורי והקשה את אשר הקשה, אבל רבי יוחנן עונה שערלה אינה חלה בחוץ לארץ וזו ניתנה כ"הלכה", כלומר כאמת ברורה ניצחת ונצחית. מהגדרה זו מתפעל רבי יסא10להגדרת הלכה למשה מסיני ראו ספראי, הלכה למשה מסיני. ספראי עמד שם על התפיסה התנאית של המונח, אך לא נעזר בסוגייתנו. מכל מקום, כאמור, בתלמוד הבבלי כבר אומצה התפיסה ש"הלכה למשה מסיני" היא קטגוריה הלכתית שאינה דבר תורה (אינה תלויה בדרשה), וגם אינה דרבנן. .
שמואל, לעומת זאת, מגדיר את מצוות ערלה בחוץ לארץ כ"הלכות מדינה". המונח מופיע פעם אחת במשנה (בבא מציעא פ"ז מ"ח) ובתלמודים עליה, והוא בניגוד לדבר תורה, הסדר הנובע ממנהג המדינה ולא מהדין, וחל כמובן רק בתחום ממונות. אם כן, כוונתו שערלה בחוץ לארץ אינה דבר תורה אלא מנהג בלבד.
מכל מקום, בספרות התנאים אין פקפוק בכך שמצוות ערלה חלה גם בחוץ לארץ; בספרות האמוראית מיוחסת הדעה השנייה לרבי אליעזר, ואף שמואל מבטל מחשיבותה.