כל הראויי ליטמא בנגע – כל מקום שבהרת בו מטמאת, בניגוד לאברים פנימיים, כף הרגל ואברים נוספים כמות שנקבעו לעיל בפרק ו מ"ח, [ה ]בהרת מעכבת – בדפוס "מעכב",את הפריחה – אם פרחה הבהרת בכולו ולא פרחה באבר רגיל, אין זו פריחה בכולו ואינו טהור. אבל אם כף הרגל, למשל, לא פרחה, אין היא מעכבת. כל שאינו ראויי ליטמא בנגע [ה ]בהרת אינו מעכב את הפריחה – משפט זה הוא ההשלמה המאוזנת של המשפט הראשון. אם כף הרגל, למשל, לא פרחה אין היא מעכבת את הפריחה בכולו. כל זאת בניגוד לראשי אברים שמטמאים בבהרת אך אינם מטמאים במחיה, והם מעכבים.
כיצד – זו שוב משנה תוספתאית המסבירה את המשנה הקודמת. פרחה בכלו אבל לא בראש – או ובזקן השחין – או שיש לו שחין חי (פצע טרי), כפי שיוסבר להלן (פ"ט מ"א), והמכוה – כוויית אש, והקרח – ראו פירושנו לעיל פ"ו מ"ח, המורדין – כפי שהסברנו שם המדובר בפצע פתוח. כל הרשימה מופיעה כגוש לעיל (פ"ו מ"ח) וחוזרת בעוד הזדמנויות כרשימה של אברים שאינם מטמאים בנגעים, אם כי אין זו כל הרשימה. כל אלה טהורים, ואינם מטמאים בנגעים. אבל בירושלמי יש על כך מחלוקת אמוראים: "ואתייא כיי דאמר רבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון פרחה בו בשחין המורד, רבי יוחנן אמר טהור רבי שמעון בן לקיש אמר טמא" (מועד קטן פ"א ה"ה, פ ע"ג). לכאורה רבי יוחנן כמשנתנו, וריש לקיש חולק עליה. ואכן אמוראי ארץ ישראל (בעיקר רבי יוחנן, אבל גם אחרים) התירו לעצמם לחלוק על משנה, בדרך כלל מכוח מסורות קדומות אחרות. ברם כפי שנראה להלן ספק אם המשנה קבעה שהאדם טהור, והאמוראים נחלקו בפירוש משנה בלתי ברורה.
חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכווה והקרח ונעשו צרבה – הפצע נסגר ואיננו פתוח. את המונח "צרבה" או "צרבת" נסביר להלן, פ"י מ"ב. טהורין – לעיל נאמר שבמקרה כזה מקום השחין שנרפא מטמא בנגעים, ומעכב את ההפוך כולו לבן (פ"ו מ"ח). זאת ועוד. לא נאמר שהוא טהור אלא שהם טהורים; כנראה הכוונה שהם טהורים מטומאת מחיה. משנתנו אינה עוסקת בעניין זה, אך מכיוון שנזכר דין קבוצה זו נמנו כל דיניה. כפי שהראינו במבוא, חזרות כאלו אופייניות למסכת.
פרחה בכלו אבל לא בכחצי עדשה סמוך לראש ולזקן לשחין ולמכווה ולקרח – אמנם הראש אינו מטמא בנגעים אבל יש שם שטח ללא בהרת בגודל זעיר (אפילו פחות משיעור של מחיה) הרי שאין זו פריחה ב"כולו", והמנוגע טמא. חזר הראש והזקן ונקרחו השחין [ו ]המכוה והקרח [ו ]נעשו צרבה אפעלפי שנעשה מקום המחיה בהרת – לפי המקבילה בתוספתא הפצע הטרי מכונה כאן "מחיה"; אם הוא נרפא ואת מקומו תפסה בהרת הרי לכאורה יש פריחה בכולו, ואף על פי כן: טמא עד שתיפרח בכלו – לאחר שהראש או הזקן או המחיה נרפאו הם מטמאים בנגעים, ואם הפריחה אינה מכסה אותם הם מעכבים את הגדרת האיש כפורח. כל זאת גם אם יש עליהם בהרת רגילה; אין זה בבחינת פריחה "בכולו" עד שתהיה פריחה אחידה. הסבר זה קשה, וקל יותר להבין את המשפט כרצוף. כלומר, "פרחה בכולו אבל לא בחצי עדשה הסמוכה למה שפעם היה שחין, ועתה הוא בהרת". אין כאן כולו, ואפילו חצי העדשה מעכבת.
הסברנו את המשנה כמות שהיא לפנינו. אבל בספרא: "ד"א מה ת"ל את כל בשרו מנין אתה אומר פרחה בכולו, אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח, חזר תוך הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת, יכול יהיה טהור? תלמוד לומר את כל בשרו עד שתפרח בכולו" (תזריע, פרשת נגעים פרק ד ה"ה, סג ע"ג). לפי זה יש לקרוא את משנתנו כך: "חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין, והמכווה, והקרח, ונעשו צרבה טהורין?... הם אינם טהורים אלא אפעלפי שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתיפרח בכלו ", ובכך מתיישבת המשנה.
אבל בהמשך הספרא יש דרשה הפוכה: "בו מה תלמוד לומר? ... חזר תוך הראש והזקן ונקרחו. השחין, והמכוה, והקרח, ונעשו צרבת יכול יהא טמא? תלמוד לומר 'בו' בהופך, אם הפך טמא, הא אם חזר לראש ולזקן ולמכוה ולקרח אינו טמא" (ספרא תזריע, פרשת נגעים פרק ד ה"ה, סג ע"ג). חזרת הבהרת לראש ולשחין שנרפא אינה מטמאת, ואין מתייחסים לשינויים התכופים שמתרחשים בתחום זה. אולי גם חזרה כזאת אינה פוגמת ב"כולו". אם כן שתי הדעות לפנינו, ואפשר לפרש את המשנה בשתיהן.
בתוספתא מתואר המקרה של המשנה ועליו מחלוקת: "...ונתמלא מקומן בהרת רבי יעקב אומר הואיל ונסמכה טהרה לטהרה טהור וחכמים אומרים יראה כתחילה" (פ"ג ה"י, עמ' 621). במשנה נאמר שבמקרה כזה הוא טמא, שכן הבהרת אינה מצטרפת לפריחה. בתוספתא שתי דעות אחרות: טהור (רבי יעקב) או יראה כתחילה, כלומר יתחיל מחדש את כל תהליך הבירור. לדעת רבי יעקב מכיוון שהבהרת מצטרפת לפריחה הוא נחשב כמי שפרח כולו, וחכמים אומרים יסגיר. אם כן שלוש דעות לפנינו, ורק אחת מהן במשנה, אלא שקשה להכריע איזו מהן מצויה בה.