יש מראה נגעו לכהן וניסכר ויש מראה ומפסיד – הפתיחה תמוהה. הרי אדם חייב להראות את הנגע לכוהן, ולשם מה חשבונות הרווח וההפסד? לפי ההמשך ברור שמדובר בראיית הכוהן לא בימי הבדיקה השבועית אלא באמצע השבוע, והכוהן רואה את הנגע ומתחשב בממצאים. המשניות הקודמות קבעו שראייה באמצע השבוע אינה תקפה כלל (פ"ג מ"א ופ"א מ"ד). הניסוח של משנה ד שם קרוב למשנתנו. שם מדובר על דחיית הראייה, "ויש בדבר להקל ולהחמיר"; "להקל" זהה ל"ניסכר" (נִשכר), ו"להחמיר" זהה ל"מפסיד". לפנינו אפוא מחלוקת באחד הכללים שעד עתה תואר ככלל בסיסי. כבר במשנה ד לעיל הסברנו כך את המשנה, ועתה הדבר ברור.
נִשכר ומפסיד מופיעים בסוגיות נוספות, ומאחורי התוצאה הטכנית מסתתרת תביעה להלך לפי הכללים המשפטיים, אף שלעתים הם נוקשים, גם אם לא תמיד הם הגיוניים.
כיצד – משנתנו היא "משנה תוספתא" המסבירה את הכלל שבמשנה הקודמת, מי שהיה מוחלט – טמא, והלכו להן סימני טומאה – ועכשיו צריך לטהרו, לא היספיק להראותה לכהן עד שפרחה בכלו טהור שאילו הראה לכהן – היה הכוהן מטהר את הבהרת. ואז, לאחר הפריחה המחודשת בכל הגוף, היה טמא – משום שפריחה בכולו הבאה מן הטהור – טמא. אבל עתה הוא טהור, וניסכר. בהרת ואין בה כלום – הייתה בו בהרת טמאה, ועתה הבהרת טהורה, לא היספיק להראותה לכהן עד שפרחה בכלו טמא – הוא הראה את טהרתו לכוהן ועכשיו הפסיד, שכן הפריחה היא מטהרה, ופריחה כזאת מטמאת, שאילו הראה [ו ] לכהן היה טהור – זהו "מראה ומפסיד". לעיל בפרק א מ"ה-מ"ו הייתה רשימה אחרת של רווחים והפסדים הנובעים מדחיית הראייה; אפשר היה להשתמש בה להדגמת הכלל של "נִשכר" ו"מפסיד". ברור שמשנתנו ומשניות פרק א אינן מאותה עריכה, וכל אחת מדגימה את ההלכות הקשורות לעניין שבו היא עוסקת.