אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה – המדובר בתיאור מדרשי. כשבני ישראל עמדו במתן תורה היו מהם שהיו בהם בהרות. אלו אינן מטמאות, בהרת מטמאת היא רק כזאת שצמחה לאחר חיוב במצוות. כמובן כל זה תאורטי, ואלו שעמדו מתחת להר סיני כבר אינם נראים לכוהני זמננו. במקבילה בספרא מצויה כל הרשימה, אך ללא מרכיב בלתי מעשי זה1ספרא תזריע, פרשת נגעים פרק א ה"א, ס ע"א. . בגויי ונתגייר – הבהרות שצמחו בהיותו גוי אינן בהרות, בקטן ונולד – קטן שנולד עם בהרת (דלקת או כתם לידה) הרי שאלו צמחו לפני היותו אדם. ההלכה מניחה שהעובר במעי אמו אינו בן אדם ואין לו קיום עצמאי. התפיסה המשפטית המונחת מאחורי הכרעה זו היא שהעובר אינו יצור עצמאי אלא חלק מאמו. התלמוד הבבלי מנסח זאת "עובר ירך אמו", כלומר הוא בשר מבשרה, אחד מאבריה, ואינו יצור עצמאי2בבלי, יבמות עח ע"א; נזיר נא ע"א; סנהדרין פ ע"א ועוד, וראו בהמשך..
במקורות התנאיים נדון דין זה כבדרך אגב, והבבלי מביאו בהקשר זה (סנהדרין פ ע"א): "פרה שהמיתה ואחר כך ילדה, עד שלא נגמר דינה ילדה ולדותיה מותרין, משנגמר דינה ילדה וולדותיה אסורין" (תוס', בבא קמא פ"ה ה"ה). אם נגזר דינה של הפרה למיתה (כדין שור מועד) ולדותיה מומתים עמה, אף שנולדו ואינם כבר עוברים. משנתנו והברייתא בתוספתא מניחות שאכן העובר אינו יצור עצמאי, אם כי מן הסתם אילו נולד ולד בן אנוש לאחר שנגזר דינה של אמו להיהרג לא היו מוציאים אותו להורג כמו את הבהמה שבתוספתא. הבבלי מציג דין זה כמחלוקת תנאים (חולין נח ע"א; תמורה ל ע"ב). המדובר בוולד טרפה, והשאלה היא אם כשר למזבח. לכאורה המחלוקת היא האם העובר הוא חלק מהאם וחלים עליו איסוריה, והמשנה שונה דין זה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (משנה, תמורה פ"ו ה"ה). ברם את מחלוקת התנאים במשנה אפשר גם לפרש כמחלוקת על ולד כשר שינק מבהמה טרפה, ובתוספתא שנוי דין זה בהמשך הדין שבמשנה, ומשמע שבכך חולקים התנאים (תוס', תמורה פ"ד ה"י, עמ' 556, וכן בספרי דברים, קא, עמ' 161). מצד שני ברור שאם האם נפטרה מותר לחלץ את העובר האנושי ממעיה גם בשבת ואין בכך איסור בשבת, כלומר הוא נחשב כבר ליצור עצמאי (בבלי, ז ע"א). סביר להניח שההשוואה בין בהמה לאישה במקרה זה איננה שלמה, למרות העמדת התלמודים.
במסורת התנאים אין בידינו אפוא מחלוקת בנושא, ואולי גם לא הלכה שיטתית, אך בשני המקורות שהבאנו אין העובר נחשב כיצור עצמאי. גישה אחרת נרמזת אולי בהלכה התנאית שאישה המתקשה בלידתה והעובר מסכן את חייה מותר לחתוך את העובר ולהצילה "מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש" (משנה, אהלות פ"ז מ"ו; תוס', יבמות פ"ט ה"ה ומקבילות). אין כאן הנמקה גורפת שהעובר הוא כאבר של האם, אלא שיש לאם עדיפות על העובר כל זמן שזה לא הגיח מהרחם. אך ייתכן שזה דקדוק יתר וגם משנת אהלות מצטרפת לעדויות שהוולד איננו יצור עצמאי עד שנולד.
מכל מקום, לעניין נגעים העובר אינו כאדם.
בקמט וניגלה – נגע תחת קמט אינו מטמא, אבל הקמט נפשט ורואים אותו כאילו עדיין הקמט שם. בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדין – משפט זה נאמר במשנה הקודמת, חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבה טהורין – שאינם מטמאים בנגעים, כמו ששנינו במשנה הקודמת. גם משנתנו כוללת דינים שנשנו במשנה הקודמת והיא חזרה, בעריכה אחרת, על עיקרי הדברים עם חידושים מעטים, כמו "קמט וניגלה" או דין העובר. הראש – בדפוס נוסף "והזקן", עד שלא העלו שיער והעלו שער ונקרחו השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבה נעשו צרבה – בדפוס בכל האזכורים "צרבת", וחיו רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחלתן וסופן טמא וחכמים מטהרין – המשנה הקודמת כחכמים, ורבי אליעזר בן יעקב מטמא משום שהיה בהם שלב טמא. התוספתא לעיל (פ"א ה"ח) רמזה שקמט שנפשט הרי הוא כעור, והיא כרבי אליעזר בן יעקב.
בתוספתא חוזרת אותה מחלוקת: "1. בהרת בגוי עד שלא נתגייר ואחר כך נתגייר. 2. בראש עד שלא העלה שער והעלה שער, ומשהעלה שער נקרם בזקן. 3. עד שלא העלה שער והעלה שער ומשעלה שער ניתק. 4. בעור הבשר עד שלא העלה שחין, ונעשה שחין, ומשנעשה שחין נעשה מכוה. 5. בעור ובבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צורבה טהור" (פ"ב הי"ד, עמ' 620). עד כאן אלו ההלכות במשנה הקובעות שהשינוי במצב העור אינו משנה את ההלכה, ואין דנים בהרת על פי מצבה בעבר.
בהמשך התוספתא: "רבי אליעזר בן יעקב אומר הואיל ותחלתו טמא וסופו טמא, טמא. וחכמים אומרים ראה כתחלה3כך בכתב יד וינה, ובערפורט "בתחילה". חילופים דומים מצויים גם בנוסח המשנה. היתה בהרת עד שלא נתגייר, ומשנתגייר ונסמכה לה בהרת אחרת, ראשונה אינה זוקקת לטמא בשער לבן ובפסיון, ואינו מעכבת את הפריחה כחצי גריס. עד שלא נתגייר וכחצי גריס משנתגייר טהור" (פ"ב הט"ו, עמ' 620). בהרת כזאת גם אינה מצטרפת, והדוגמאות בתוספתא מפרטות את הכלל שבמשנה הקודמת שאינן "מצטרפות". במדרש ספרא נלמדת ההלכה מדיוק הכתוב (תזריע, נגעים פרק א ה"א, ס ע"א).