בהרת כגריס ומחייה כעדשה מקפתה [ו ]חוץ למחייה בהרת – למעשה יש כאן שתי בהרות, אחת מוקפת מחיה ואחרת סמוכה למחיה מבחוץ. מקרה כזה הוא סיבוך אופייני של תורה שבעל פה, זאת לאחר שבמשניות הקודמות היו מחיה ועדשה בלבד. קצת קשה שמחיה כעדשה תקיף בהרת כגריס, ואפשר שהיא מקיפה את הבהרת בחוט דק, או שהיא מקיפה רק חלק מהבהרת. הפנימי [ת ] להסגיר – המחיה איננה בתוך הבהרת, ולכן אין הפנימית טמאה, אבל יש להסגיר את המנוגע ולראות אם הבהרת תתפתח. גם אם לא הייתה מחיה היה צריך להסגיר בהרת כזאת שיש בה כשיעור, אבל המחיה איננה בתוכה. המשנה מבליעה הנחה שהמחיה צריכה להיות בתוך הבהרת. עד עתה היה המינוח במשנה בהרת ובה מחיה (לעיל פ"ד מ"ו; פ"ו מ"ג); לא נאמר שמיקום המחיה הוא משמעותי, ברם זו דרכן של מחלות עור שבתוך שטח העור הפגוע מתפתחות תופעות של פצע, אבעבועות או התפתחות עור חי מדולדל. אבל בתוספתא: "שתי בהרות וחוט של מחיה ביניהן. ניפרץ מכאן מקום שערה אחת ומכאן מקום שערה אחת טמא משום פסיון וטמא משום מחייה" (פ"ב ה"ה, עמ' 619). כאן המחיה אינה ממש בתוך הבהרת, וטמא. על כלל זה לא הייתה אפוא הסכמה מלאה.
והחיצונה להחליט – הבהרת החיצונה מטמאה בוודאי, משום שהיא כשיעור, והמחיה בתוכה. מהמשנה אנו למדים גם שאין צורך שהמחיה תהיה ממש בגרעין הבהרת. אמר רבי יוסה אין מחיה סימן טומאה לחיצונה – המחיה קשורה לפנימית ולא לחיצונית, ולכן אינה סימן לחיצונית. משנה קודמת עסקה במקרה כזה שבו יש לאיש אחד שתי בהרות, ולמדנו שהכוהן דן בזו אחר זו. אפשר שההחלטה (של חכמים) להחליט את השנייה נובעת מכך שיש באיש שתי בהרות, וכבר הראשונה קרבה אותו לכלל טומאה. לא נאמר מה משמעות ההחלטה, האם את החיצונה יש להסגיר, או לטהר.
מחיה – מילה אחרונה זו אינה בדפוס, כתב יד פרמא, לאו ואחרים. אפשר להבין את המשנה גם בלעדיה, אך היא תורמת להבנת המשנה. מכל מקום מדובר בהמשך המקרה הקודם, שהבהרת לתוכה – הבהרת הרי מצויה בתוך המחיה, שהרי המחיה מקיפה את הבהרת מבחוץ, ניתמעטה והלכה לה – או שהמחיה התמעטה, או שנעלמה לחלוטין, רבן גמליאל אומר אם מבפנים היא כלת סימן פיסיון לפנימית והחיצונה טהורה – אם המחיה הצטמקה מהכיוון של הבהרת הפנימית יש להניח שהבהרת הפנימית פלשה לתוכה. רבן גמליאל מהלך בשיטת רבי מאיר שבהרת הפולשת למחיה היא סימן של פסיון. ואם מבחוץ החיצונה טהורה – בדפוס וברוב עדי הנוסח נוסף "והפנימית להסגיר". אמנם הבהרת החיצונית התפשטה וזהו סימן פסיון, אבל פסיון כלפי פנים מבלי להגדיל את הקוטר החיצוני של הבהרת איננו פסיון. התוספת הפנימית להסגיר מצויה ברוב עדי הנוסח חוץ מכתב יד קופמן, והיא סבירה, ומצויה בתוספתא (להלן). ההסגרה נובעת מכך שיש כאן בהרת גדולה וסביבה עוד בהרת. אדם זה יראה, אפוא, פעם נוספת לכוהן, בניגוד לכלל שבסוף פרק ג שאין בנגעים יותר משתי ראיות. רבי עקיבה אומר בין כך ובין כך טהורה – לפי הכלל שבסוף פרק ג, בסוף השבוע השני יש להגיע להחלטה. ייתכן שרבי עקיבא מהלך בשיטת חכמים שהתפשטות הבהרת על שטח המחיה היא סימן טהרה, כך מפרשת התוספתא, וראו להלן. פירשנו "בין כך ובין כך" בין אם הבהרת נתמעטה כלפי פנים ובין אם נתמעטה כלפי חוץ, ואפשר גם להסביר שרבי עקיבא מדבר רק ברישא, אם נתמעטה כלפי חוץ שתי הבהרות טהורות.
האבחנה אם המחיה כלתה מבפנים או מבחוץ נוגדת כלל נוסף, שאין ראייה באמצע השבוע. כאשר הנבדק מגיע אל הכוהן והמחיה נעלמה כבר אי אפשר לדעת מהיכן כלתה המחיה. אין זאת אלא שמישהו הסתכל על המחיה באמצע השבוע, ודיווחו הוא דיווח רשמי. מובן שאדם פרטי מסתכל על הנגע בעורו, אך רק כאן אנו פוגשים אפשרות שהראייה הלא-פורמלית (בלתי ממסדית) הופכת למרכיב בהלכה. דומה שאין כאן מחלוקת על העיקרון של ראייה פורמלית אלא אי עקיבות בשמירתו, זאת בניגוד למקובל בתורה שבעל פה שכלל נשמר עד שיש חכם החולק על כולו.
בתוספתא: "1. בהרת כגריס ומחייה כעדשה מקפתה, וחוץ למחייה בהרת. ונתמעטה מחיה זו ונעשתה בהרת. רבן גמליאל אומר אם מבפנים נתמעט, הפנימית להחליט והחיצונה להסגיר. מבחוץ הפנימית להסגיר, והחיצונה טהורה. 2. רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך הפנימית להסגיר וחיצונה טהורה. אם משום הפסיון אין חוששין לפנימית שאין הנגע פושה לתוך הנגע. אם משום הפסיון אין חוששין לחיצונה שהבהרת בתוכה" (פ"ב ה"ט, עמ' 620). ההלכה של רבן גמליאל זהה למשנה, והתוספת "הפנימית להסגיר" מצויה שם. דברי רבי עקיבא שונים מעט מהמשנה. בתוספתא מופיעים שני הנימוקים. הפנימית פשטה לתוך הנגע וזה איננו סימן טומאה (כשיטת חכמים במשנה הקודמת), והחיצונה שהתפשטה פנימה אינה נחשבת לפסיון, שאין פסיון אלא כלפי חוץ. עם זאת לא ברור מדוע הברייתא קובעת שהפנימית להסגיר, בעוד שבמשנתנו נאמר רק "טהורה", מה עוד שבכך תימשך בדיקת מנוגע זה שלושה שבועות. אמנם אפשר שהכוונה במשנה רק שהחיצונה טהורה (והפנימית להסגיר), אך נראה שזה יהיה בבחינת תיקון המשנה בהשפעת התוספתא. עדיף לראות בכך מחלוקת בין המקורות.