יש בשיער [לבן ] מה שאין במחייה [ו ]יש [במחיה ] מה שאין בשער לבן ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה – ומחיה אינה מטמאת בשחין ומכווה, [ב ]מכונס ו [ב ]מפוזר [ו ]במבוצר ושלא במבוצר – בשער לבן אין אפשרות לפיזור ולא נקבע גם מה צריך להיות המרחק בין שתי השערות הלבנות, [ו ]יש במחייה שהמחייה מטמא בקרחת ובגבחת הפוכה ושלא הפוכה – שלא כשער לבן שאינו מטמא בקרחת (אדרבה, אם יש בה שער לבן אין זו קרחת), ומעכבת את ההופך כולו לבן – מי שהפך כולו לבן טהור, אבל אם יש בעורו מחיה היא מונעת את ההגדרה "כולו לבן". פרט זה אינו כתוב ולא הופיע עד עתה במשניות (וגם אינו מופיע בטבלה). הוא יידון במפורט להלן בתחילת פרק ח. ומטמא בכל מראה – בכל צבע ולא רק בלבן, מה שאין כן בשער לבן – שמטמא בכל גוון מגווני הלבן בלבד, ואינו מעכב את ההופך כולו לבן כדעת חכמים במשנה ורבי עקיבא בתוספתא (להלן פ"ח מ"ב).
המשנה אינה דנה בהבדלים בין שער צהוב לשער לבן, והתוספתא משלימה את הדיון בצורה מלאכותית במקצת: "יש בשער לבן שאינו בשער צהוב ויש בשער צהוב שאין בשער לבן. שער לבן לא הציל שער אחר מידו, מה שאין כן בשער צהוב. יש בשער צהוב ששער צהוב יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה מה שאין כן בשער לבן" (פ"ב ה"א, עמ' 619). ההשוואה כמובן אינה מלאה. שער צהוב מטמא רק בנתק ושיער לבן רק בנגעי עור חשוף. אבל התוספתא מדגישה הבדל אחר: אם יש בבהרת שער לבן ושחור הוא נידון כלבן, וכנראה בשער צהוב הדרישה היא לאחידות. דרישה כזאת נרמזה בתוספתא לעיל (פ"א ה"ה). הטיעון ששער לבן אינו מטמא בכל מראה מביך במקצת. לעיל הסברנו שמראה הוא צבע יסודי, ושער צהוב מטמא רק בצהוב. אם הכוונה לגוון אזי ההלכה בתוספתא סותרת את המשנה שלנו ואת המקורות המקבילים לה (לעיל פ"א מ"ד). אנו קבענו שכל גווני הלבן מטמאים, ועתה מוצעת אולי מסורת הלכתית אחרת שעליה רמזנו לעיל, שרק גוון המצוי בתחום ארבעת המראות מטמא. ואולי הכוונה לגודל הנגע: רק שתי שערות מטמאות, ואולי בשער צהוב די בשערה אחת? השערה זו סומנה בטבלה בסימן שאלה.
בספרא (תזריע, פרשת נגעים פרק ב ה"ד, ס ע"ג ואילך) יש ניסיון לדון קל וחומר על סימני הנגעים: אם צהוב מטמא בנתק ולבן לא – קל וחומר שצהוב יטמא בבהרת. הקל וחומר נדחה מתוך הכתובים, והשאלות הן מכניות וספרותיות ואינן רֵאליות. הרי בבהרת לא צומח שער צהוב, אלא אם כן הוא צבעו הטבעי של השער, ואז בוודאי אין הוא מטמא.