הבתים מיטמין בשלשה שבועות בשלשה סימנין בירקרק ובאדמדם ובפיסיון בירקרק ובאדמדם כתחילה בסוף שבוע ראשון [ו ]בסוף שבוע שני [ו ]בסוף שבוע שלישי לאחר הפטור – ברוב עדי הנוסח ובדפוס נוסף: "ובפשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, בסוף שבוע שלישי, לאחר הפטור". ומיטמין בשלשה שבועות שהן תשעה עשר יום – צרעת הבתים שונה מיתר הנגעים, שכן עד ההחלטה לטמא או לטהר עשויים לעבור שלושה שבועות: שבוע – בהסגר ראשון; שבוע נוסף – בהסגר שני, כמו בנגעי אדם, ושבוע שלישי לאחר עקירת האבנים המנוגעות ושיפוץ מקום הנגע (להלן פי"ג מ"א). כפי שנראה להלן (פי"ג) השבוע השני אינו נזכר בתורה, והוא חידוש של חכמים: הם מניחים שכשם שאדם מוסגר לשבוע שני, אם הנגע נותר בעינו ולא פשה – כך גם הבית מוסגר לשבוע שני.
הסיכום הכללי של המשנה הוא: אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר על שלשה שבועות – המשנה אינה דנה במקרה שאדם הביא אל הכוהן את נגעו, והכוהן פטר אותו ואמר לו שהוא טהור. אדם כזה אינו נכלל עם הנגועים והוא נמנה בלשון התוספתא עם אלו ש"אין נזקקין לו" (תוס', פ"ב ה"ח, עמ' 620). להלן נראה שיש גם מצבים שבהם תהליך ההסגרה מתחיל מחדש (כגון פ"ד מ"ז; פ"ו מ"ג; פ"ז מ"ב; פי"א מ"ו), כלומר שיש שהתהליך נמשך יותר משלושה שבועות. ברם המשנה מתייחסת למגבלות הרגילות, כלומר: ההחלטה ("החליטו הכהן") לטמא באה לכל היותר אחרי שלושה שבועות של בירורים. את המידע במשנה ניתן לארגן בטבלה:
סימני נגעים: ( מקרא: + מטמא, --- אינו מטמא, - אינו רלוונטי)